בוקר משחק העונה. שני אוהדי מכבי חיפה טרוטי עיניים מלילה ללא שינה סוגרים ביניהם באזניי: "רק לא תיקו. או לנצח בדרך לאליפות, או שייגמר כבר הסיוט הזה. די. התרגלנו לשלוות נפש באפריל". לא ברור מה כאב להם יותר - שלושת אלפים פלוס ימים בלי ניצחון ליגה על מכבי ת"א, או עשור שהביקורים בחוף דדו הם בעיקר עם הילדים באוגוסט. כך או כך, את מבוקשם הם לא קיבלו.
זה פסיכי שמועדון עצום וקבוצה אדירה כמו מכבי חיפה נבהלת כל כך ממכבי ת"א. הרי היא כבשה יותר ממנה, ספגה פחות ממנה, ועדיין זה קורה לה שוב. הירוקים פתחו את משחק העונה באקסטרים - הכל היה מוגזם לטובה. הרכב עם הקרם שיש לבכר על המגרש, הלחץ, הכסאח, האטרף מהיציע. הכל. ואז, כמו שקרה לה פעמיים כבר העונה, היא מוצאת את עצמה מובילה על מכבי ת"א עם פחות מ-20 דקות על השעון. כמו בחלומות של בכר, ששוב הכין את הקבוצה שלו היטב, - כמו שהוא יודע.
האלופה נראית כבויה, עייפה, כמו דור פרץ ששיחק 30 משחקים ב-13 הימים האחרונים, רק בלי להיות דור פרץ. אבל במקום לדרוס ולפרק, הירוקים לקחו מקל ארוך ודקרו בעדינות כדי לראות האם הענק הצהוב עדיין ישן. והוא ישן, כל הדרך למחצית ראשונה בלי בעיטה למסגרת של ג'וש כהן. אין יונתן והצמות, אין ריקן והריקוד הלא ברור, אין פשיץ' שיכבוש בתוספת, אין גולסה שלא מפסיק לרוץ גם כשהוא ישן.
ואז מגיעה המחצית השנייה, והירוקים נזכרו שלמכבי ת"א אין פנים. רק מספרים ושמות על החולצות. כי ככה זה אצל פטריק ואן לוון - לא משנה מי משחק ואיפה, לא חשוב באיזו עמדה וכמה משחקים הוא שיחק העונה, הכל נראה אותה דבר. מכונה כבדת משקל שיכולה להגניב את האפסנאי שלה ל-11, והוא גם יכבוש. שום דבר לא ישבור את הסיסטמה.
ואז אדוארדו גררו מגיע מהנפטלין. שוב גררו כובש לאותו שער, בדיוק כמו ב-2:2 בתחילת העונה. שלושה שערים יש לכישרון הזה, פעמיים זה במשחקי מאני-טיים. נוהל המכונה. כמו עם ניק בלקמן בשבת מול הפועל ב"ש. לא משנה מי חלוץ. יהיה שם מישהו. והוא ייתן את הגול. שלוש פעמים להוביל על היריבה הגדולה שלך ולא לנצח פעם אחת?! פראיירית, קווים לדמותה.
ואז המכונה נשברה, הפכה לאנושית. טל בן חיים הראה שבגרסה החדשה שלו עדיין נותר משהו מתדמית ''הילד הרע" שהוא טיפח פעם, ובלקמן הראה למה האוהדים הצהובים לא מתחברים אליו, גם כשהוא מנצח עבורם את הפועל ב"ש. דקות של אנושיות לא אופיינית, שפטריק איש הקרח פחות התלהב מאותה התייחסות לאותו ארטיק קרח.
ואז קיבלנו את ההבדל בין הירוק לצהוב. במרוצת העונה, הספסל הצהוב ידע לגנוב את ההצגה בדקות האחרונות, המכביסטיות ביותר. בפנדלים, דחיקות, עם האדים של הדלק. לברק בכר אין את זה, לא משנה כמה הוא מחפש. לא דוניו החביב (כובש בעיקר כשפותח), לא עוואד (אפס שערים), לא וילדסחוט שנראה כמו האח האבוד של השחקן האדיר מהעונה שעברה (שער אחד, וגם הוא בספטמבר). למכבי חיפה יש הרכב אדיר, מפורק כישרון, מצית דימיון - אבל כדי להביא את הצלחת, הוא צריך את הרזרבות.
בינואר הגיע עומר אצילי, שהפך ל"חולץ הפקקים של ברק בכר". הוא מעורב בשמונה שערים של מכבי חיפה העונה, שבעה מהם שערים ראשונים. יחד עם חזיזה ושרי הוא משלים שלישיית אימים, בוודאי על רקע הפציעה הבלתי נגמרת של יהונתן כהן וההיעדרויות התכופות של פשיץ'. כולם קינגים, אבל לתואר צריך אס.
ועדיין, מאזן אימים כזה אין למכבי ת"א אפילו מול הפועל ת"א - ניצחון בודד ב-31 משחקי ליגה זו הסיבה שמכבי חיפה כל כך צמאה לאליפות, אבל כל כך מפחדת ממנה כשזה מולה. תנו לה לרוץ לאליפות מול קבוצה אחרת, והשמפניות ייפתחו לבד.
הקלישאות החבוטות יספרו לכם ש"האליפות עוברת דרך הקטנות" או "הצלחת עוברת בב"ש". זרקו לפח. האליפות הנוכחית עוברת רק דרך המכונה הצהובה. ואותם אוהדים שחששו מתיקו, יצטרכו שוב לנוע על הקו הדק שבין תקווה ליאוש, עם החלום שאולי בבלומפילד מלא הזיכרונות הרעים, דווקא שם, הספירה תיעצר.