אולי הפעם: הפנים החדשות של ארגנטינה

ארגנטינה ומסי לא מועמדים לזכות בקופה אמריקה. האמת שכותרת כזו לא מפתיעה אף אחד, לא בארגנטינה ולא בעולם. יש כל כך הרבה סיבות לתהום שבו מצוי הכדורגל הארגנטינאי, שצריך טור שבועי למשך שנה שלמה בכדי לנסות להסביר אותן. אבל המילה שחוזרת שוב ושוב בכל המדיה הארגנטינאית הינה "התחדשות" – Renovacio.

האמנם? אז מי הגיע לברזיל? מי יפתח בהרכב הלילה מול קולומביה? ומי זה ליאונל סקלוני, מאמן נבחרת ארגנטינה? נראה שלהתחיל מהשאלה האחרונה זו הדרך להתחיל לפענח את ארגנטינה. דווקא הבנאדם האלמוני ביותר במערכת, הוא המאמן. הוא גם הצעיר ביותר מבין כל המאמנים בטורניר, ונראה שאין אחד שלא תופס את הראש ושואל את עצמו מה הוא עושה שם ליד מסי?

ליאונל סקלוני, לא היה שחקן גדול. כמו מסי, הוא הגיע מרוסריו. שיחק בניולס אול בויס, ואחרי סיבוב בארגנטינה, הגיע לספרד ואחר כך לאנגליה. הוא היה העוזר של סמפאולי (מאמנה הקודם של הנבחרת) ועם פיטוריו מונה למאמן הזמני. בארגנטינה, כנראה, זמני זה הכי קבוע שיש (נשמע מוכר ממחוזותינו) וסקלוני כבר סופר כמעט שנה בניהול הנבחרת.

10 משחקים ניהל סקלוני, בכולם ההרכב היה שונה לחלוטין, ברובם השיטה היתה שונה, ברובם לא שיחק מסי. גם הלילה, לקראת הבכורה שלו בקופה אמריקה, מעמיד סקלוני על המגרש הרכב מוזר ומעניין, חדש וישן, צעיר וזקן, מנוסה וטירון. ממש ככה. העיתונות בארגנטינה קראה להרכב של סקלוני: INEDITO. ניסינו לחפש תרגום למילה בעברית ולא ממש מצאנו מילה אחת, אבל המשפט שחוזר על עצמו הכי הרבה בהקשר הזה: "לא נוסה אף פעם". זו ההגדרה הטובה ביותר ל-11 שיעלו היום בערב בהרכב הנבחרת. אינדיטו, משהו שלא ברור איך יתחבר ביחד כי לא נוסה אף פעם.

אז מה מצפה לנו? הוותיקים, עם מסי בראשם, קון אגוארו, אנחל די מריה וניקולס אוטמנדי, אלה שסופרים ביחד כל כך הרבה הצלחות באירופה. תארים, שיאים, שערים ואהדת קהל בלתי נגמרת, ומצד שני, כל כך הרבה אכזבות וביקורת במדי האלביסלסטה. החבורה המנוסה הזו, השרידים האחרונים של דור מטורף של נבחרת ארגנטינה, דור שמגיע שנה אחר שנה לבאר, אבל לא מצליח לשתות ממנה.

החדשים: לאוטרו מרטינז, רנסו סרביה, ג'ובני לו צלסו, חרמן פצלה, גידו רודריגס, מטיאס סוארס, לאונרדו פרדס, ניקולס טגליאפיקו (כבר לא ממש חדש, היה ושיחק במונדיאל) ועוד כמה חברה, ינסו לעמוד במשימה שכבר הוכתרה כמשימה לאומית - להביא תואר ראשון למסי ותואר ראשון לארגנטינה מאז 1993.

הציפייה ברחוב הארגנטינאי מטורפת. כלומר, מצד אחד, כמו שכבר דווח בהרחבה, ארגנטינה לא ממש מועמדת לזכייה, מצד שני כל תוצאה שהיא פחות מגביע תחשב לכישלון. זו האווירה שמורגשת ברחוב, בחדר ההלבשה, על גבי העיתונות המשודרת, הדיגיטלית והכתובה. זה ניגוד מטורף, זה מצב בלתי אפשרי, בייחוד מדינה שנתונה לכאוס חברתי ופוליטי עצום. כי אם כבר היה קשה לארגנטינאי הממוצע לפקד במצב הגיאופוליטי הנתון, בא הטורניר היבשתי לשגע עוד יותר את מצב הבריות והבריאות.

תתארו לכם מדינה שעוברת משמחה לעצבות במצב של שניות, מצב של אפוריה ומאניה דיפרסיה תמידית. רגע אחד אלפים חוגגים בכיכרות, ורגע אחד שקט שמלווה בקללה חרישית שלאט לאט מתעצמת והופכת למחאה קולנית.

עם כל זה צריך להתמודד השחקן הטוב בעולם. אליו נשואות כל העיניים, אליו מורמים כל המיקרופונים, אליו מוכוונות כל המצלמות. וזה איש שאומר שהוא מחליף את כל התארים בהם זכה, בשביל תואר אחד עם הנבחרת. זה אחד שכבר זכה בהכל ומרגיש כאילו לא זכה בכלום. האם תהיה זו סוף סוף הפעם שבה לא יסיים מסי טורניר עם דמעות בעיניים. האם הפעם לא תהיה טריקת דלת ופסק זמן מהנבחרת. האם סוף סוף נראה אותו בוכה, אבל מאושר?

אני יודע שבספורט בכלל ובכדורגל בפרט אין טבלה שמציינת את הקבוצה או השחקן שהכי "הגיע לו", אין פרס למאמץ או לזה שניסית, אין תואר למקום השני. ליוהאן קרויף ונבחרת הולנד "הגיע" הרבה פעמים לזכות באליפות העולם. ללאיבן לנדל הגיע לזכות בווימלדון, לצ'ארלס ברקלי הגיע לקחת תואר NBA. כל כך הרבה כוכבים עברו בעולם שלנו ועזבו אותו כאשר הם משאירים כוכבית בדרך, "הגיע" להם, אבל זה לא קרה.

אבל מעולם לא היה קונצנזוס כה גדול בעולם על כמה "מגיע" לספורטאי לזכות בתואר עם הנבחרת שלו, כמו שמגיע למסי לזכות בתואר עם ארגנטינה. זה ברח לו אז בגמר מול גרמניה על אדמת ברזיל, אותה ברזיל שמארחת אותו שוב. זה היה קרוב פעמיים בפנדלים מול צ'ילה, זה היה כואב במיוחד במונדיאל האחרון. לעולם הכוכבית הזו תלווה את השחקן הגדול בהיסטוריה.

אז היום בלילה הוא שוב ייצא לדרך. מסי שם על הגב את כל התיק הזה, בטורניר התשיעי שלו עם הנבחרת ,כמה ימים לפני יום הולדתו ה-32, רעב ומוכן מתמיד, לנסות כפי שהוא עצמו אמר: "לזכות במשהו עם החולצה הזו".