בריחת כוחות: על האקסודוס בנבחרת ארה"ב

חודש לפתיחת אליפות העולם בכדורסל, ועוד לפני הצגת הסגלים הסופיים של 32 הנבחרות, ישנן שתי מסקנות ברורות מאליהן: 1. שחקני ה-NBA הטובים ביותר בטורניר, יאניס אנטטוקומפו (יוון) וניקולה יוקיץ' (דנבר), לא מגיעים מנבחרת ארה"ב. 2. כל קשר בין נבחרת ארה"ב לשחקנים הטובים ביותר שיש לאמריקה להציע - מקרי בהחלט.

הפוגה של חמש שנים בין אליפות העולם האחרונה ב-2014, שוק משמעותי מבחינה שיווקית וכלכלית כמו סין וגם השנה האולימפית שנכנסה לא שיכנעה את הטופ של הטופ ב-NBA לוותר על חופשת הקיץ שלהם וההכנות לשנה הבאה, כדי להצטרף למסע של ארה"ב לזכייה בפעם השלישית ברציפות בגביע. האם זה מפתיע? לא. האם זה יכול לפגוע באמריקאים? לפי תקדימי העבר, כנראה שכן.

החלטתי ללכת אחורה באליפויות העולם החל מ-1998 כדי לבדוק האם יש קשר בין האופן שבו נבחר הסגל האמריקני לתוצאות בטורניר עצמו. כמאפיין המרכזי התבססתי על מיקומם של שחקני הסגל בחמישיות העונה שלפני אליפות העולם (2002, 2006, 2010, 2014, 2019).

לאליפות העולם ב-1998 הגיעה נבחרת ארה"ב עם סגל שהיה מבוסס על האמריקאים באירופה, בעקבות שביתת שחקני NBA - וכך, למרות וונדל אלכסיס האגדי, היא סיימה עם מדליית הארד בעוד יוגוסלביה של רברצ'ה, בודירוגה ודג'ורג'ביץ' זכתה בתואר.

ארבע שנים לאחר מכן, שחקני ה-NBA חזרו, אבל אף שחקן מהחמישייה הראשונה או השניה בליגה לא התייצבו לטורניר שנערך באינדיאנפוליס. ג'רמיין אוניל, בן וואלאס ופול פירס היו בחמישייה השלישית באותה שנה, אבל זה לא הספיק לאמריקאים, שהודחו ברבע הגמר ע"י יוגוסלביה של פג'ה סטוייאקוביץ' ו-ולאדה דיבאץ'. האמריקאים סיימו במקום ה-6 בלבד, אחרי הפסד לספרד, באחד הטורנירים המשפילים מבחינתם.

נצא לרגע מאליפות העולם לעוד רגע קשה בהיסטוריה של כדורסל הנבחרות בארה"ב - ההפסד בחצי גמר המשחקים האולימפיים באתונה לארגנטינה. אותו הפסד, יחד עם התוצאות ב-2002, הביא לשינוי תוכנית בחירת השחקנים לנבחרת האמריקאית והצבתו של ג'רי קולאנג'לו בראש המערך, וזאת כדי להחזיר את ההגמוניה לארה"ב.

את השינוי אפשר כבר היה לראות ב-2006. לברון ג'יימס הוביל את הנבחרת (חמישיית העונה ב-NBA), יחד איתו דוויין ווייד, אלטון בראנד (חמישייה שנייה), כרמלו אנתוני (חמישייה שלישית) וגם כריס פול הצעיר, כריס בוש ודווייט הווארד היו חלק מאותה נבחרת. למרות השיפור באיכות הסגל, ארה"ב שוב נכשלה ברגע האמת, עם הפסד סנסציוני לנבחרת יוון בחצי הגמר, ושוב היא נאלצה להסתפק במקום השלישי.

עוברים ל-2010 - האמריקאים שלחו נבחרת צעירה, אפילו מאוד, אבל כשמסתכלים עליה היום מבינים כמה היא הייתה מוכשרת. בראשה עמד קווין דוראנט (חמישיית העונה) ולצידו סטף קארי, ראסל ווסטברוק, דרק רוז, קווין לאב ואריק גורדון - כולם באותה תקופה היו בני 21/22, אבל זאת הייתה הנבחרת של דוראנט. הוא סיים עם 22.8 נק' בממוצע, היחיד בדו ספרתי בנבחרת הזאת וסיפק כמה הופעות אדירות ברגעי ההכרעה - 33 נק' ברבע הגמר  מול רוסיה, 38 נגד ליטא בחצי הגמר ו- 28 מול טורקיה המארחת בגמר, ואחרי 16 שנה, ארה"ב  חזרה לראש הפודיום באליפות העולם.

ב-2014 דוראנט לא הגיע, אבל ארה"ב הציגה כישרון התקפי אין סופי עם סטף, קליי, דרק רוז, קיירי, הארדן, אנתוני, דייויס, דמרכוס קאזינס ודמאר דרוזן - זאת הייתה נבחרת מאוזנת יותר עם שישה שחקנים מעל 10 נקודות בממוצע, ובראשם ג'יימס הארדן. זה היה טורניר קליל לאמריקאים, ששייטו כל הדרך למדלית זהב שניה ברציפות.

לפני שנגיע להווה, התייחסות קלה למשחקים האולימפיים מבייג'ין ועד ריו - שלוש הנבחרות שהגיעו לאותם טורנירים היו מפלצתיות, וברור שמבחינת שחקני ה-NBA המובילים, אם צריך "לבזבז" קיץ על הנבחרת, אז זה יהיה מדובר בטורניר האולימפי, שהוא טורניר כדורסל הנבחרות היוקרתי ביותר בעולם. האמריקאים הציבו על צווארם שלוש מדליות זהב מרשימות ברצף, ללא קשיים מיוחדים.

חזרה לאליפויות העולם. ב-3 המהדורות האחרונות ראינו שבכל אחת מהנבחרות האמריקאיות היה לפחות כוכב אחד (לברון, דוראנט, או במקרה של 2014, שלל כוכבים) שהיה הפרצוף של אותה נבחרת בטורניר. השנה מייעדים את התפקיד הזה לקמבה ווקר, אחרי העונה האישית הטובה ביותר בקריירה שלו, ורגע לפני שהוא מתחיל פרק חדש בבוסטון.

ווקר נבחר השנה לחמישייה השלישית של ה-NBA, והוא היחיד מבין שחקני הסגל הרחב, שהצליח להיכנס לרשימה של אחד מ-15 השחקנים הטובים בליגה. אם תגללו אחורה בכתבה, תיזכרו שבפעם האחרונה שארה"ב שלחה נבחרת ללא נציגים משתי החמישיות הראשונות לטורניר בינלאומי, זה הסתיים במקום שישי מביך ב-2002, מול הקהל הביתי.

אז איך בכלל הגענו למצב שקמבה ווקר הוא הכוכב הגדול ביותר של נבחרת ארה"ב? קודם כל, פציעות - קווין דוראנט, ג'ון וול, פול ג'ורג', קליי תומפסון ו-ויקטור אולדיפו לא זמינים. לאחר מכן, נחתכו מהסגל הראשוני עוד סופרסטארים (בהסכמתם/דרישתם) כמו קוואי לאונרד, ג'ימי באטלר, מייק קונלי, סטף קארי, דריימונד גרין, קיירי, ווסטברוק ולברון כמובן.

עם כל זה, עדיין נשארו האמריקאים עם שלל כוכבים פוטנציאליים, שלפחות על הנייר היו אמורים להיות אלה שמובילים את הנבחרת לסין. רק שלג'יימס הארדן, אנתוני דייויס, דמיאן לילארד, סי. ג'יי. מקולום, קווין לאב, אריק גורדון, ברדלי ביל, טוביאס האריס, אנדרה דראמונד ופול מילסאפ היו תוכניות אחרות. וכך נשאר בסוף גרג פופוביץ' עם רשימה די מצומצמת של שחקנים שאפשר לבחור מהם, ועם נבחרת שתתבסס על קמבה ווקר, דונובן מיצ'ל, קריס מידלטון, ג'ייסון טייטום וקייל לאורי (אם יחלים).

אז כן, מדובר בשחקנים טובים. טובים מאוד, אפילו מעולים. אבל דווקא בעידן שבו נבחרות כמו סרביה, קנדה, אוסטרליה, צרפת ואפילו ספרד, מעלות למגרש שחקני NBA ברמה גבוהה אחד אחרי השני, קצת מוזר שאקסודוס המוני שכזה התבצע בנבחרת האמריקאית, ואין אף מבוגר אחראי שיכול לשים את האצבע בסכר.

אני יודע מה תגידו לי - "בליגה שבה הכוכבים מנהלים את עצמם, ומחליטים למנהלים שלהם על טריידים, הם גם אלה שיחליטו מה לעשות עם הקיץ הפנוי שלהם". מסכים ב-100%. עוד משהו שאנחנו בטוח מסכימים עליו הוא שבטוקיו נראה נבחרת הרבה, אבל הרבה יותר בכירה מזאת שתופיע בסין החל מה-31 באוגוסט. והסכמה אחרונה בינינו - למרות כל מה שכתוב למעלה ולמרות תקדימי העבר, נבחרת ארה"ב היא עדיין הפייבוריטית הברורה לזכייה בתואר בפעם השלישית ברציפות.