בעיטה לביצים: ההפסד של חיפה בלתי נסלח

מבלי להגזים, אתמול היה אחד ההפסדים הכי כואבים שהיו לי כאוהד. משחק כל כך פשוט, שאיכשהו כל התנאים הסתדרו בו למבוא לדריסה, מסתיים בצורה כל כך לוזרית, כל כך שלומיאלית, התפרקות טוטאל...

מול קבוצה בעשרה שחקנים שעוברת את החצי פעם בעשר דקות, עם שוער ראשון שפרק את הכתף ושוער שני שכולנו מכירים כמועד לטעויות, הצלחנו איכשהו למזמז שבעים דקות (או מאה חמישים, עם כל תוספות הזמן על בדיקות ה-VAR המייסרות) - רק כדי להפסיד בדרך הכי שערורייתית ומופקרת שאני זוכר.

במקום לעלות בחזרה למקומנו הטבעי, אחרי תצוגת כוח בבית מול מגרש מלא, חטפנו חתיכת בעיטה לביצים ועל הדרך הכנסנו בענק את הפועל באר שבע למירוץ האליפות.

אין פה בכלל מה לנתח כדורגל, עזבו. המשחק הזה היה רויאל ראמבל, וגם הגולים כולם בפנדלים. מריבות, אדומים, ברוטאליות. מה שעוד יותר מכעיס אותי, אגב. במקום להישאר קרים ושקולים ופאקינג להרוג משחק שהפך לקל בשבילנו, אנחנו נגררנו לפרובוקציות של הפועל באר שבע ואיבדנו את הראש בצורה כל כך טראגית. זו אשמתנו, ואשמתנו בלבד. להשמיט כזה משחק חשוב בצורה הזו, בדקה הזו ובדרך הזו זה פשוט בלתי נסלח.

חטפנו מהלומה מנטלית רצינית מאוד, ויהיה לנו מאוד לא פשוט להתאושש ממנה. ברק בכר צריך לעשות חשבון נפש נוקב איך קבוצה עם סגל כמו שלו כמעט ולא כובשת ממשחק שוטף, ואם אצילי לא מאופס אז בכלל אין על מה לדבר. החוד בינתיים קהה מאוד (לא שהעוזבים לבאר שבע מכוחותינו נראים יותר טוב, אבל מה זה משנה), ואובדן הראש הזה מטריד מאוד. והוא לא מעט רשום עליו. הוא בסופו של דבר עשה את החלוקה הנכונה של הכוחות עם המשחק בברלין, ועדיין הפסיד בשלומיאליות ועם כמה חילופים לא נכונים (בחיאת, מה יובל אשכנזי, בייחוד בכושרו הזוועתי הנוכחי, יכול לעשות במקום עלי מוחמד?) משחק שהיה ליי אפ פשוט וקל.

אחרי חמישה משחקים, שני נצחונות, תיקו ושני הפסדים ליריבות על התואר זה מאזן שצריך להדליק אצלו נורה אדומה, הדרך להידרדרות מכאן יכולה להיות קצרה מאוד אם הוא לא יידע לייצב את השורות.

דווקא המחצית הראשונה, על כל מכותיה והפסקותיה, היתה הכי טובה שלנו העונה בליגה - והתבזבזה על הגרויסע דרעק הזה. בא לי למות, אני אומר לכם. ועוד מי, מכל האנשים בעולם, היה זה שתקע לנו את החץ המורעל עמוק בלב... איתי שכטר, אחד מגדולי היריבים של הירוקים בכל הזמנים. רואה מכבי חיפה, נהיה שילוב של אינזגי ורונאלדו. הייתי כותב כאן עוד משהו, אבל אני לא באמת יכול.

ולא רק הוא - אני לא מתכוון לבזבז מילים טובות על באר שבע, יש לי בדיוק אפס כאלו לקבוצה שבאה להרביץ, לתת כלום כדורגל ולהוציא מריכוז עם פרובוקציות מהשנייה הראשונה. נו, הלך לכם, סחתיין.

למזלנו, אנחנו יוצאים לפגרה שתאפשר מנוחה נחוצה לשלל הפצועים והיגעים, חזרה של הפצועים (אלוהים, כמה היינו צריכים את נטע היום על הדשא), איזה חיץ של איוורור וריענון מהמומנטום השלילי והכאפה שמצלצלת לנו יופי יופי באוזניים. השבועות הקרובים בליגה הם קריטיים, והם יקבעו אם ניפול מהסוס מוקדם או שנחזור להיראות כמו אלופה גאה ולהציג את הכדורגל שלנו, בשילוב נצחונות. וכמה שאנחנו צריכים אותם כרגע...

ולמרות הכל, בסופו של דבר, בין כל המרפקים, הדחיפות והגועל נפש הטהור, היו גם כמה וכמה דקות יפות מאוד של כדורגל ירוק היום. כזה שעדיין נותן תקווה לעתיד, גם בלילה נורא ומבאס כמו זה. אני מאמין בקבוצה, ואני מאמין בכל לב שבסופו של דבר נמצא את הדרך חזרה למקום הטבעי שלנו.

בכל זאת, אלופת המדינה. עדיין.