בליגת העל, אתה לא צריך המון כדי לשרוד בליגה. למען האמת, ההיסטוריה המלאה בקבוצות שמעשית לא ניצחו כל העונה - אבל התעוררו בפלייאוף והצליחו להישאר. בקצב צבירת הנקודות הישראלי, שבו תיקו נחשבת תוצאה טובה, כמעט כל קבוצה שמחברת מספר ניצחונות יכולה להישאר בליגה - משמע, צריך להיות באמת נוראי כדי לרדת. אי לכך, כל תחזית על זהות היורדות לליגה הלאומית נעשית על דעתו של החוזה בלבד.
ואחרי כל מה שאמרתי, בני יהודה הפכה להיות המועמדת מספר אחת לירידה. לא בגלל סגל השחקנים (יש שם לא מעט כישרון, אם כי הוא הולך ומידלדל בשנים האחרונות), גם לא בגלל שהמועדון נמצא בבעיות ניהוליות כלשהן, אלא נטו בגלל ההחלטה פשוט לוותר על עקרונות מקצועיים. בגלל החלטה יסודית של בעלי הקבוצה, ברק אברמוב, שעדיף לו לשלוט על התהליך מאשר לנצח. שעדיפה לו דמות שקל להזיז אותה, ולהניע אותה להחלטה, מאשר מאמן דומיננטי שיוכל להרחיק אותה לחוף מבטחים. האיוולת שלו, משיקולים אישיים, עלולה לפגוע קשות במועדון שברירי גם כך.
תסתכלו על קבוצות התחתית, ותראו את המצב לאשורו: על הקווים של בני סכנין, למשל, עומד ניסו אביטן - מאמן שחווה כמה שנים לא טובות, אבל מאמן; בהפועל חדרה, הקבוצה שעל הנייר היא החלשה ביותר, עדיין יש דמות שמסוגלת להוציא ממנה משהו (אפילו אחרי הפיטורים הקצת נמהרים של שרון מימר); להפועל כפר סבא, למרות הניהול הלא פשוט של יצחק שום, יש את אלישע לוי (שעוד נחזור אליו). אפילו להפועל תל אביב, שהוכתרה בכל פה למי ש"כבר ירדה", בסופו של דבר יש את ניר קלינגר. כולם מאמנים עם חסרונות, אבל מאמנים. אנשים שעשו כמה דברים בעבר ומסוגלים ללכד מאחוריהם קבוצה. לבני יהודה יש על הקווים מנכ"ל. אה, ומישהו עם תעודת פרו שנמצא שם לתפארת המליצה ולא יותר.
וכרגיל, זה לא תהליך שהתחיל אתמול. מה שקורה בבני יהודה הוא בסופו של דבר המשכו של תהליך ארוך, שבו הבעלים קיבלו את המסר שהסיפור הוא לא על הקבוצה, אלא עליהם. שהם המוקד, הסיבה והמסובב של הכל, ולכן יש להם רשות לקחת את המועדון שהופקד בידיהם ע"י הקהילה, ולעשות בו כרצונם. לקבל החלטות מקצועיות, למנות ולפטר מאמנים בהינף יד, ואפילו להחליט שלא יהיה מאמן. למה להסתבך עם אישיות דומיננטית, עם אופי ומעמד מקצועי, כשיש לך אפשרות להחזיק "יס מן" - אדם שיעשה כל שתבקש, אדם שחלש מדי מכדי לסרב להצעות שלך לפתוח עם החלוץ הזה או לשים את הבלם ההוא. אם זה העסק שלך, ואתה לא חייב דין וחשבון לאף אחד פרט לעצמך, זה נגמר בזה שבני יהודה משחקת ללא מאמן ראשי כבר תקופה ארוכה. ואלה גם התוצאות.
ולבני יהודה, כזכור, כבר היה מאמן: אפילו מאמן טוב, שהצליח בסוף העונה שעברה. שקיבל את הקבוצה אחרי עזיבתו הלא פשוטה של יוסי אבוקסיס, הצליח לייצב את המערכת, להשאיר את הקבוצה בליגה הרבה לפני מחזורי הסיום ואפילו לשלב כמה שחקנים צעירים. אבל אלישע לוי לא היה מספיק טוב לבני יהודה, כי הוא רצה לשלוט על התהליך; להביא זרים שהוא רואה לנכון, ולא תאמו בהכרח את השקפת עולמו של הבעלים. אז הוא הלך הביתה. ובמקומו בני יהודה מינתה אנשים שלא אימנו בחייהם, כי אפשר לקחת סיכון. כי הרבה יותר קשה לתת אמון מאשר להחזיק בקבוצה כבשלך.
אבל זה הזמן להזכיר מושכלת יסוד: הקבוצה היא לא רק של ברק אברמוב. כן, הוא מחזיק זכויות הניהול, והוא האיש שמקבל את ההחלטות באופן רשמי. אבל בני יהודה היא מועדון של מאות שנים. מועדון עם קהילה וקהל והיסטוריה, שגדולים יותר מהאינטרס האישי של אדם זה או אחר. האוהדים אמנם לא נמצאים ביציע (דבר שלדעתי קשור היטב לעובדה שאפשר לקבל החלטות שערורייתיות כמו אי מינוי מאמן לקבוצה שלא מנצחת כבר תשעה משחקים), אבל הם מגדירי הזהות, הם האנשים שיישארו שם כשאתה תלך לענייניך יום אחד. הם האנשים שבלעדיהם, בני יהודה מאבדת מהמשמעות שלה. ואם בני יהודה תתנתק מהקהילה שמקיפה אותה, דרך החלטות אגואיסטיות שכאלה, היא תאבד את זכות הקיום שלה.
לפני שנתיים, בראיון ל"ידיעות אחרונות", ברק אברמוב אמר ש"הוא בא לנהל מועדון כדורגל, ולא באסטה בשכונת התקווה". ציטוט שכולו חוסר כבוד למועדון שממנו צמח העסק שאותו הוא מחזיק. נסו לדמיין לעצמכם את יעקב שחר יורד על חיפאים, או את מיץ' גולדהאר בז לתל אביבים. קשה לדמיין את זה, מאחר והם מבינים שגם אם יש חילוקי דעות מסוימים עם הקהל, בסופו של דבר הם הבסיס שעליהם מתקיים כל העסק. אבל ברק אברמוב שכח את זה. הוא באמת משוכנע שבני יהודה היא שלו, ושלו בלבד, ולכן הוא יכול להיות הכל. זו הטעות שלו - טעות שאם לא יתעשת, הוא עלול לשלם עליה בירידת ליגה, שתפגע במועדון כולו באופן קשה, שנים קדימה.