המיועד: האם אנצ'לוטי האיש המתאים עבור ריאל מדריד?

תקראו לזה תשוקה. אובססיה. "לה דסימה". השורה התחתונה היא כזו: ריאל מדריד רוצה, מאוד, את הגביע העשירי. ריאל מדריד רוצה שוב לשלוט באירופה. להבקיע הכי הרבה שערים? זה נחמד. לזכות באליפות שוברת שיאים? אפילו מעולה. אבל עם כל הכבוד, פלורנטינו פרס רואה רק דבר אחד בעיניים, וכל האמצעים כשרים. החתמת כוכבים, החתמת צעירים ולא פחות חשוב – המאמנים. במספרים – 11 ב-12 שנים. קרלוס קירוש, חוסה אנטוניו קמאצ'ו, גארסיה רמון, ואנדרליי לושמבורגו, לופס קארו, פאביו קאפלו, חואנדה ראמוס, ברד שוסטר, מנואל פלגריני וז'וזה מוריניו רשע אחד שהצליח להשיג שלושה חצאי גמר בשלוש שנים. לא, זה לא עוד נאום "אני מאשים" של ה"מיוחד". זאת רשימת מאמני ריאל מדריד שלא הצליחה לעשות את מה שאיטלקי אחד עשה בשנתו הראשונה במועדון – קרלו אנצ'לוטי.

אז מה כל כך מיוחד אצל דון קרלו, שגורם ל"מיוחד" לתהות – "איך אני לא הייתי האחד והיחיד?" ובכן, שקט, ובכמויות. האיטלקי הגיע לקבוצה במצב פוסט-טארומה אופייני כיאה לקבוצה שז'וזה מוריניו מתפטר ממנה. אי וודאות. הנהלה שרק רוצה לכבות את השריפה, חדר הלבשה לא יציב וקהל שנמצא ברגשות מעורבים. אנצ'לוטי ידע מה לעשות בדיוק בהיבט האנושי. גם כאשר המשיך את הטאבו הגדול ביותר – איקר קסיאס על הספסל, לא נשמעו שום קולות החפרפרות שהיו כל כך אופייניות לתקופתו של הפורטוגלי.

דווקא כשריאל הייתה 6 נקודות אחרי היריבה השנואה, קיבלנו את הגרסה האיטלקית ל"ריאל של מוריניו": שלושה קשרים באמצע, במקום אחד מאחורי החלוץ, שבמרכזו המהלך הגאוני - העברות של אנחל די מריה למרכז. ואולי, זה מה שאפשר להגיד על קרלו אנצ'לוטי יותר מהכל: טקטיקן בחסד, עם תוכניות משחק שפועלות. עם כל זאת בעונתו הראשונה, שבה נאבק על האליפות כמעט עד הרגע האחרון, הגביע כבר בבית והכי חשוב – 90 דקות מפרידות בינו ובין "לה דסימה", מה כבר יכול להיות רע?

ובכן, אותן 90 דקות. הפסד – כישלון. ניצחון – הצלחה? לא בדיוק, אבל לרוע מזלו, הרוב יישפטו אותו על פי זה. זאת ריאל מדריד. את אף אחד לא מעניין אם אתה מאמן בשנתך הראשונה – ריאל הוכיחה שהיא יכולה להחליף גם שלושה כאלה במשך תקופה זהה. את אף אחד לא מעניין אם השחקנים לא מסתדרים, כי משלמים להם מספיק כסף. ובטח שלא מעניין אף אחד אם לא אתה בחרת את הרכש, כי מי יכול להתלונן על גארת' בייל ואיסקו. לצד הכנתו הטקטית למשחקים ובשיאם ה-0:4 על באיירן מינכן בחצי הגמר, ברזומה של אנצ'לוטי גם החלטות "תוך משחק" שאולי מנעו מריאל טריפל ראשון בהיסטוריה. רוטציות מיותרות, ניסויים בהרכב ו-3 חילופים הגנתיים ללא אפשרות להגיב "למקרה ש..." מעלים את השאלה – מה קורה כאשר התוכנית משחק, מוצלחת ככל שתהיה, לא עובדת?

לדון קרלו נותר משחק אחד. על כל הקופה. משחק שהיה לו מספיק זמן להתכונן אליו. למעשה, 12 שנים מתכוננים אליו. למרות שלבלם שלו, סרחיו ראמוס, נשארו קצת גינוני מוריניו ("אתלטיקו מדריד היא הפייבורטית"), העובדות מראות שמתוך 4 משחקים העונה - הבלאנקוס ניצחו פעמיים, אתלטיקו פעם אחת, משחק נוסף נגמר בתיקו והפרש השערים הוא 3:7 לריאל. ברגע שבו תוכנית המשחק של גאון הטקטיקה האיטלקי תשתבש - ראמוס צודק. במקרה שתעבוד, יחס השערים לריאל מדריד יגדל במפגשים העונה.

במשחק כדורגל הכל יכול להיות ולפעמים נדמה שמדובר בגורל. יותר מזה, במדריד נאחזים באילנות הרבה יותר גבוהים. יספרו לכם על כך שעד העונה ריאל לא הפסידה 14 שנה במסגרת הליגה לאתלטיקו מדריד וגם באותה עונה ריאל אמנם לא לקחה אליפות אבל ב-24.5.2000 – זכתה בליגת האלופות, מכאן יבקשו שתנחשו מה יש ב-24.5.2014 . יספרו לכם על שנת 1966 בה אוסטריה זכתה בארוויזיון, אתלטיקו באליפות, בטיס ירדה ליגה וריאל... היא זכתה באלופות (מישהו אמר שהשלב הבא שאנגליה זוכה במונדיאל? – כנראה מופרך מדי).

ריאל מדריד רוצה הכל מהכל. היא רוצה להיות הראשונה שזוכה בעשירי. אח"כ תבוא אובססיה חדשה בדמות הקבוצה הראשונה שזוכה פעמיים ברצף, ובקיצור, ריאל רוצה שושלת. ואם אפשר, טובה יותר מזאת של ברצלונה בשנים האחרונות. בשביל זה, ריאל תצטרך דמות שתנהיג את המהלך הזה. דון קרלו הוא מועמד לגיטימי אבל 90 דקות הבאות לא צריכות להשפיע על ההחלטה הזאת.

ניצחון או הפסד. טקטיקה מוצלחת או ניהול משחק כושל. גורל או גול שלא היה ולא נברא. הדיון צריך להיות אחר – האם זה השקט שנתן לאיטלקי הזדמנות לסחוט עוד קצת את מה שמוריניו בנה ולהגיע לשיא, או שהוא רק לפניו? האם זאת העובדה שבמשחקי גביע (כמו ליגת האלופות והגביע הספרדי) הכנת משחק היא פקטור משמעותי יותר מהליגה הסיזיפית, או שכבר בשנה הבאה לא יהיה "כמעט" בליגה? והכי חשוב - האם קרלו אנצ'לוטי הוא באמת האיש שאיתו הבלאנקוס ישלטו באירופה, או שהוא רק עוד אפיזודה חולפת בהיסטוריה הארוכה של המועדון.