למשפחת דמאיו לא מגיע להיות בליגה הבכירה

בתא העיתונאים מאחור תפסו את הראש. הם שמעו ברדיו על הפנדל שקיבלה מכבי פתח תקווה ותוך שניות כולם הבינו שהעסק גמור. בני יהודה ירדה ללאומית. אפשר לכתוב ולהגיד הכל על המחזור המשוגע הזה, על דקות הסיום כאן ושם, על מי ראויה לליגת העל ומי לא. לצערי הרב, שריקת הסיום בבלומפילד הייתה האות לפתיחת מהומות ביציעים שטרם חוויתי.

יש הרבה אלימות בספורט, בעיקר של אוהדים ופעם בכמה זמן אנחנו פוגשים גם שחקנים שירדו מהפסים. כאן מדובר באלימות מסוג אחר, אלימות של הנהלת מועדון בליגת העל, סליחה, בלאומית. הכי נמוך שיש, הכי חשוך, הכי מעליב.

וכך השתלשלו העניינים: לאחר שריקת הסיום נשארתי לשבת עם שני חברים, אוהדי בני יהודה, ביציע. שוחחנו על הירידה ואחד אמר לשנייה: "אולי זה טוב לרדת ליגה, ככה ניפטר מהגמד". הכוונה למשה דמאיו, מנכ"ל המועדון. באותו רגע, הסתובב לעברנו בחור מבוגר, נעמד על רגליו והחל לקלל: "תסתמו את הפה, אל תדברו ככה על חבר שלי. מי אתם בכלל?".

המשכנו לשבת וניסינו להרגיע את העניינים. שניות לאחר מכן הגיעה בתו הצעירה של דמאיו, אוחזת בידה תינוק והחלה לקלל אותנו דברים שעדיף לא לחזור עליהם, אבל בקלות ניתן לשער מה. מאחוריה הגיחה אשתו של המנכ"ל, איריס, והחלה לשלוח ידיים לעברנו. שני אנשים לידה ניסו לעצור אותה בזמן שאנחנו העדפנו ללכת, אך היא הצליחה להתחמק והכניסה אגרוף בגבה של האוהדת שישבה לידי. את המכה אפשר היה לשמוע בכל היציע. איריס נתנה מכל הלב, בדיוק לריאה הימנית.

העסק התחמם. מאוד. האוהדים שישבו סביבנו קמו על רגליהם, אחד מהם נתן אגרופים בחזהו של האוהד שבא איתי. אלו לא היו אגרופים, זה היה לינץ'. פשוטו כמשמעו. איש לא הפריד, אף אחד לא ניסה להרגיע, המהומה גוברת ומכה בכולם, יציע שלם שותף לפשע ואין צדיק בסדום. האוהדת שספגה אגרוף בגבה ירדה מהר וקראה לשוטרים שפיזרו את העסק. זה לא נגמר כאן, איריס עוד פגשה אותי במנהרה למטה בזמן שחיפשתי אחר חבריי ופשוט שרטה אותי בלחי ובאוזן. בלי למצמץ. סתם כי היא עצבנית.

מאוחר יותר הוציא המועדון הודעת דובר (מאיה דמאיו) מביכה ושקרית בה טענו שהאוהדת תקפה את בנות משפחת דמאיו וכי האוהד שספג חבטות נעצר. לא היה ולא נברא ואת זה אפשר גם לבדוק מול המשטרה. אחרי שעה עם קוצר נשימה במד"א, האוהדת שוחררה לביתה. בשעות שלאחר מכן היא קבלה עשרות הודעות תמיכה מאוהדי בני יהודה שהיו עדים למקרה. "עכשיו הירידה של בני יהודה מתגמדת?", שאלתי אותה. "זה אפילו משמח", היא ענתה, "לאלימות כזו אין מקום בליגה הבכירה שלנו".

ומה עכשיו? הכותרות יתרכזו בדמעות האושר של לוזון, בציטוטים של ייטב, בהלם ובתדהמה של שאבו ואבוקסיס. אבל בראשי ימשיכו להדהד המחזות העלובים מבלומפילד. אפשר להגיש תלונה, אפשר לפרסם אלף תמונות, אבל מי בכלל רוצה להתעסק בזה? זה הרי יתמסמס במהירות ובעוד יומיים איש לא יזכור דבר.

אני מאחלת לבני יהודה שתחזור במהרה לליגת העל. זו קבוצה חשובה ו-10,000 אוהדים שלא הפסיקו לעודד ראויים למועדון איכותי על הבמה המרכזית של הכדורגל שלנו. אני מאחלת לבני יהודה שאת העשבים השוטים שלה היא תשאיר מאחור ותחזור נקייה וצחה, צעירה ורעננה כמו שהיא תמיד הייתה. אני מאחלת לכדורגל הישראלי שיידע ימים ספורטיביים יותר (כן, יש כאן עקיצה לאשדוד, שהורידה את אחת הקבוצות הספורטיביות שידענו) ואני מייחלת ומקווה שלעולם לא אחווה רגעים כאלה ביציע. כולנו אוהבים כדורגל, אל תלכלכו לנו אותו. רק בריאות.