התקף חרדה: על מותן של האתיקה והסבלנות

לפני יותר מחודשיים אמר ג'אנלוקה ויאלי ש"באיטליה' דייויד מויס היה מפוטר כבר שלוש פעמים". אבל מנצ'סטר היא לא סרדיניה או סיציליה, ומנצ'סטר יונייטד איננה קליארי או קטאניה, גם לא אינטר או מילאן. מנצ'סטר יונייטד לא פיטרה מנג'ר מאז אוקטובר 1986 (רון אטקינסון). בעולם כדורגל קפיטליסטי חזירי ותזזיתי, שבו הכשלון של היום הרבה יותר משמעותי מההצלחה של אתמול, מנצ'סטר יונייטד, על שלל הנהלותיה המתחלפות, נותרה המייצגת הראשית של העקביות, הסבלנות, הנאמנות.

לא עוד. גם את התואר הזה איבדה יונייטד היום, ביחד עם אליפות אנגליה, מקום בליגת האלופות, ומוניטין. ההחלטה לפטר את מויס היא כמובן מובנת לחלוטין עפ"י רשימת הקטסטרופות שחרתו את שמן בתיאטרון החלומות מאז הגעתו, ולפי קוד ההתנהלות הנהוג בעולם הספורט הציני והאכזרי. אבל עד שצנחה היום החרב על צווארו של הסקוטי, היה מנצ'סטר יונייטד פוטבול קלאב המעוז האחרון של קור הרוח, שיקול הדעת ארוך הטווח, העדר הפאניקה. והנה: התקף חרדה ממקור בלתי צפוי. לא רק שיונייטד מפטרת, היא אף עושה זאת בתיזמון מאוד מוזר, שלא לומר שנוי במחלוקת או משפיל. מה החיפזון והיתרון בבעיטה הנשלחת לעכוז המנג'ר ארבעה שבועות לפני תום העונה? גם אם מדובר בהחלטה כלכלית-בורסאית, האם האתוס האנושי של יונייטד לא שווה עוד טיפת סבלנות?

מויס הרי הוחתם לשש שנים – חוזה שהיה להצהרה שאיננה משתמעת לשתי פנים. זהו אף ההיגיון המלומד מאחורי דבריו של סר אלכס פרגוסון, במסיבת ההשקה של ספרו לפני חצי שנה: "אנחנו עובדים בתעשייה איומה. כאשר מועדון מפטר מאמן – אין ראיה שהצעד משתלם. אבל יש ראיות, אפילו חותכות, לכך שהבעת אמון במאמן שלך עובדת. זהו משהו שאני מאמין בו בלהט".

גם פרגי כבר יודע החל מהבוקר שאין, לא נותרה עוד על פני הגלובוס, שום תשוקה המסוגלת להתמודד עם הכסף הגדול. עם הבורסה, המניה והרלבנטיות הפיננסית של מועדון. האתיקה הג'נטלמנית מתה סופית ורשמית. הממון הביא גם על היושרה כיליון. ולפרגוסון, מה לעשות, יש חלק גם בתפנית ההיסטורית הזאת. הוא הטיל את יהבו על הסקוטי הג'ינג'י. הוא בחר בו. ההנהלה סרה אמנם למרותו ונסיונו, אבל הוא היה זה שהביא את הסחורה שהתגלתה כפגומה.

פרגוסון ביצע כמה וכמה טעויות מקצועיות גדולות בקריירה המפוארת שלו באולד טראפורד. השוער האיטלקי מסימו טאיבי, הקשרים הברזילאים קלברסון ואנדרסון, הקמרוני אריק דג'מבה דג'מבה (שהובא כדי למלא בבוא העת את מקומו של רוי קין...), המגן הצרפתי וויליאם פרונייר, ואפילו חואן סבסטיאן ורון, דייגו פורלאן ו... ג'ורדי קרויף – כולם יכולים להופיע בהרכב הפלופים של המנג'ר המעוטר בבריטניה. אבל האימפקט של כשלונם היה זעיר וכמעט בלתי מורגש בתמונה הגדולה. אף אחד מהם לא מתקרב למויס. איש מהם לא גרם למועדון הפופולרי בתבל לצנוח מאיגרא רמה לבירא עמיקתא במהלך חודשים ספורים, ותוך כאוס מקצועי ותודעתי. אם פרגי יוסיף פרק לביוגרפיה שלו, הוא יוכל להכתיר אותו "השגיאה הגדולה ביותר שלי", או "למה הייתי בכלל צריך את זה". אם מויס התגלה כל כך קטן – אולי פרגוסון לא כל כך גדול.

גורם נוסף המאבד הבוקר בעיניי קורטוב מאמינותו הוא אנשי הממלכה השביעית, עמיתיי שמעבר לים. לפתע כולם אינם מופתעים מהמהלך הדרסטי והדרמטי. פתאום כולם זיהו את הכתובת על הקיר. לכל אחד מהפרשנים הבכירים בממלכה המאוחדת יש היום, רק היום, הסבר ללמה ומדוע ואיך זה היה בלתי נמנע. החלק הארי שבעיתונאים אף מונה בביטחון מוחלט את כל הסיבות וכל הטעויות שהביאו את מויס אל סף התהום. אבל איפה היו כל סוחרי המילים והידע הללו בחודשים האחרונים? מדוע הם חכמים בדיעבד? מה החוכמה לכתוב בסוף אפריל שכרוניקת המוות היתה ידועה מראש "מן הרגע שמויס הביא איתו צוות טרי לחלוטין ולא השאיר אף שריד מעוזרי פרגוסון... מהשנייה בה הוא החתים את מרואן פלאיני הלא מתאים... מהדקה בה הוא החתים את חואן מאטה כצעד של ייאוש" – אבל לא להצביע על הדברים הללו כייהרג ובל יעבור באוגוסט, נובמבר, פברואר?!

הדבר היחיד איפוא שלא השתנה גם היום בטראפורד קשישא, הוא שלמרות הכפר הגלובלי, מהפכת התקשורת והאינטרנט, והתפוצצות האוכלוסין של עיתונות ועיתונאים מכל הסוגים – כל העיסוק בגורלו של דייוויד מויס מתחילת העונה ועד אתמול היה ברמת הספקולציה, סימני השאלה והפרחת בלוני הניסוי. איש עדיין לא חדר באמת לכספת המחשבות המרכזית של הנהלת מנצ'סטר יונייטד. זה כנראה גם לא ישתנה בקרוב. לכן, התייחסו בכבדהו וחשדהו, בעיקר חשדהו, למבול הרינונים על זהות המנג'ר הבא בתור. אולי הוא סוס.