שיעור היסטוריה

לפני קרוב לעשור ניהלתי מלחמת חפירות פוליטית מול אוהד ליברפול צפון-אירי באחד הפורומים הגדולים של ליברפול. זה היה אי שם בתקופת ההתנתקות, ובין מהלומות הכתובות בפונט זה או אחר על הסגר ותוצאותיו מצדו, לבין תיאורי חוויות אישיות מתקופת הפיגועים של האינתיפאדה השנייה בירושלים מצדי הבנתי משהו - ישראל, וכך גם הצד הפלסטיני, הן ישויות לאומיות הסובלות מפוסט-טראומה, ומפגינות את כל הסימפטומים האופייניים: כוחניות (כי אין ברירה), נקיטה בטיעוני דוד (מול גוליית), וכמו אצל כל מי שסובל מפוסט-טראומה, היכולת להתנהג כאילו הכול בסדר ונורמלי.

מעבר לכך, שתי הישויות עסקו ועדיין עוסקות בבנייתו של אתוס סביב הטרגדיות שחוו בעבר. אצלנו קוראים לזה נרטיב. ברור לכם שזה היה דו-שיח של חירשים מול הצפון-אירי, ובמהלכו כמעט וניסיתי להמחיש את העניין בשפה ששנינו מבינים, עד כמה שזה פרדוקסלי, כאוהדי ליברפול – ולתת כדוגמה את מה שהטרגדיה של הילסבורו עשתה לאתוס של ליברפול. עצרתי את עצמי, די ברגע האחרון. גם לי נראה רגיש מדי להכניס את הוויכוח הישראלי-פלסטיני למערכת העצבים הרופפת של פורום ליברפולי.

15.4.89. אין אוהד ליברפול שלא יודע מה התרחש ביום הזה, והנה, אנחנו ביום השנה ה-25 לאסון הילסבורו. חצי יובל. במבט לאחור, ליברפול יכולה להסתכל אחורה ולמנות את השנים שעברו ומה שקרה מאז האסון: החל מהאימה והפחד, דרך הכעס העצום על רשויות הכדורגל והמשטרה בשל אחריותם לאסון, והטיוח שעשו לאחריו, על הממשל ו-ועדת טיילור שמינה, על ה'סאן' המוחרם בליברפול גם כיום, ועל, בעיניים ליברפוליות, כל אנגליה – שגם כך הייתה נגועה בסטיגמות לאורכה ולרוחבה (ובעיקר במרכזה) ושלא הבינה למה לעזאזל הסקאוזרים האלה ממשיכים בבכיינות הזו. שלא לדבר על תזכורות מאוד לא נעימות במשחקי חוץ באולד טראפורד, ביתה של קבוצה שאף בנתה אתוס סביב הטרגדיה של אסון מינכן, בצורת שירי אוהדים איומים. כמו בכל סכסוך גם בצד הליברפולי היו ש'טרחו' להזכיר לאוהדי יונייטד את האסון שלהם בצורה דוחה לא פחות.

גם על כר הדשא ובחדרי ההלבשה הכול עצר, אבל אז לא היה ברור עד כמה עמוק הוא השבר. מישהו הוציא את המפתח מהקפיץ של הענק האדום ממרסיסייד והוא הפסיק לעשות מה שעשה כל-כך טוב: לנצח, לקחת תארים, ולשחק כדורגל יפה מאין כמותו. דלגליש, השחקן הגדול ביותר שדרך באנפילד וגם מאמן הקבוצה בעונת האליפות האחרונה שלה נשבר וכולנו נשברנו איתו. באוטוביוגרפיה שלו הוא מספר שכאשר הגיעה הצעה לאמן את שפילד וונסדיי הוא סירב. "אני לא יכול להיות באצטדיון הזה בלי לחשוב על כל אותם אנשים שמתו ביציע לפינגס ליין. מי שהציע לי את התפקיד אמר בפשטות 'בכלל לא חשבתי על זה'". יש דברים חשובים מכדורגל, וזו הייתה הוכחה כואבת לכל מי שחשב אחרת.

בליברפול הביא האסון לתחושה של אחדות, שגם היום ניכרת במרסיסייד. למרות היריבות הספורטיבית, קשה לחשוב על עיר שהאוהדים של שתי הקבוצות שלה חשים קרבה מקומית שכזו זה לזה. "אנחנו לא אנגלים, אנחנו סקאוזרים", הוא ביטוי שהמחיש בצורה טובה את ההתכנסות של העיר לתוך עצמה כמובלעת שמבחינה פסיכולוגית נדמתה לעיתים לאוטונומיה נפרדת. אוטונומיה שמחפשת צדק מול ממסד אטום ודעת קהל שבויה.

וכך חלפו להן השנים, לאט משבוע לשבוע ומהר מדי בסיכומי העונות. ברובה של אותה תקופה המועדון דשדש לו בירכתי ארבע הגדולות. הוייה של תחילת דרכו ואחריו בניטס היו בדיעבד ביטויים שונים של 'שחר מדומה', כמו שקוראים לזה באנגלית. זה לא היה זה. מהצד השני של ה-M62 נאלצנו לצפות בעלייתה של מנצ'סטר יונייטד תחת פרגוסון, שהתחילה לקטוף תארים על ימין ועל שמאל, בעוד שליברפול כמעט ופשטה את הרגל בגלל שני טקסנים שהתייחסו אליה כנכס נטול-נשמה, ושהמאמן אותו מינו הביא לקבוצה את אהמ-אהמ (קולות של שיעול) פול קונצ'סקי באמתלה של שחקן כדורגל. כמו כל פציינט פוסט-טראומטי האוהדים רטנו מתחת לשפם ליברפולי קולקטיבי ועמוק בלב ייחלו לשינוי המתבקש. והוא הגיע. אבל זה היה ברור שהוא יגיע, לא?

קשה שלא למצוא סמליות, ואולי כאוהדים אנחנו בכלל מתוכנתים בצורה כזו, אבל גם האתיאיסטים הגדולים יתקשו להתעלם ממה שקרה בליברפול ובאנגליה בשנתיים האחרונות: פתיחת תיק החקירה מחדש, הודאת הממשלה הבריטית בקיומו של המחדל בהילסבורו ואפילו הסמליות במותה של תאצ'ר שבתקופת שלטונה זה קרה ודאי לא יפתרו הכל, אבל מהכיוון השני, הזה שקשור בג'רארד והשחקנים שסביבו זה נראה כמו שינוי של ממש: הגעתו של ברנדן רוג'רס, שהחזיר את הכדורגל היפה וההתקפי, העונה החלומית הנוכחית שבה הכל פשוט נופל למקומו, ומעבר לכך, תחושת היציבות ובעקבותיה תחושת האופטימיות, המבוססת סוף-סוף, לגבי העתיד היותר-רחוק.

לגבי העתיד הקרוב? משחקי המחזור האחרון באנגליה החלו באיחור של 7 דקות לציון יום השנה להילסבורו. צרפו את זה לעובדה שאנפילד הרועש הביא עוד 3 נקודות דרמטיות במשחק הענק מול סיטי ואולי דווקא המשחק הזה, היה ויהיה החותמת לאליפות ראשונה אחרי 24 שנים. צדק פואטי והיסטורי? לפחות במידה מסוימת.