קבוצה בבנייה: המבחן של י-ם הוא לא העונה

רוחות של תקווה. תחושה של שינוי. איזו קלישאה שלא תבחרו, בירושלים מאמינים שהפעם בונים שם משהו אחר. בונים, לא בנו. כמעט דבר עדיין לא נעשה, כי המחלה האמיתית (מחוץ למחוזות מזרחי-פדרמן-רקנאטי) היא היעדר המשכיות. ובשביל זה דרוש אורך נשימה כלכלי. חייבת להיות סבלנות לחושפנות הצורבת בתקשורת הספורט. מוכרחים לייצר פוטנציאל עסקי. וצריך אופק התקדמות – לבעלים, למנהלים, לשחקנים, למאמנים.
 
הצלחת המיזם השאפתני החדש לא תימדד באמת בסיום העונה הנוכחית. גם אם יהיו סיכומים אובר-מפרגנים או סופר-נשכניים. כי אלטרנטיבה אמיתית נבנית לאורך זמן. עם שמירה על שחקני מפתח. עם רצף מוכח של הצלחות על המגרש. עם צוות מקצועי עקבי שמכתיב דרך וחזון. עם פיתוח שחקני בית. עם הגדלת התקציב. עם הרחבת השאיפות בזירה הבין-לאומית. את כל זה אי אפשר לבחון אחרי עונה בודדת. גם לא לאחר שתיים.

הפועל חולון של 2007/8 לא גנבה אליפות. היא סיימה את העונה הסדירה במאזן 6:20, ניצחה במהלכה שלוש פעמים את מכבי תל אביב, שהגיעה בסיום אותה עונה לגמר היורוליג, ודורגה ראשונה. עם צלחת היסטורית, מיקי דורסמן עזב ואיתו החלום. 9 שחקנים מובילים הלכו למחוזות עשירים יותר. גלבוע/גליל ניצלה את השיטה ולקחה צלחת משלה ב-2010. גם כאן זה הסתיים באופן דומה. עודד קטש הדרים לירושלים, פארגו, כדיר ורנדל ניצלו את ההצלחה כדי לחפש שדרוג. ומכבי חיפה? כנ"ל. התעוררות במאני-טיים, צלחת ופיזור. בראד גרינברג נדד לבירה, מקל, סטול, קלאת'ס, קאר ותומאס עזבו. 

אפשר לדבר עד 2030 על חוסר שוויון ורעיונות כמו תקרת שכר, דראפט, הגבלת זרים או הכרעת הליגה באבן, נייר ומספריים. אפשר, אבל בלי המשכיות זה שווה לעכוז. בלי עתודות כלכליות והשתתפות במפעלים אירופאיים, קשה יהיה לפתות שחקנים ומאמנים מצליחים להישאר. בדיוק אל מול המכשול הזה, אם תצליח להגיע עד אליו, תיבחן הפועל ירושלים. 

עם כל הכבוד לרצונם של אורי אלון, אייל חומסקי וחבריהם לתרום לעיר, לשמח אוהדים, להשפיע על הענף ולקדם את הקבוצה, המימד הכלכלי לא פחות חשוב. בכך אמורה להיות זהות אינטרסים – רווח לבעלים הוא רווח למועדון, ולהיפך. השאלה היא כיצד מגדילים אותו. איך מבטיחים למשקיעים עוד כסף ובכך גם אפשרות לייצר אלטרנטיבה אמיתית?

לפני מספר שנים הגיע לארץ תייר יהודי מארצות הברית, אדם עתיר ממון שהיה בעבר אחד מבעלי ניו ג'רזי נטס. מדריכו בארץ, חובב כדורסל מושבע, החל לדבר איתו על הסגל, המאמן והשאיפות. התשובה הייתה: "זה לא כל כך משנה לי, אני בעסק כדי להרוויח מהנדל"ן". הוא השקיע לא מעט כדי להשכיר שטחים לחנויות, מסעדות, פרסום ועריכת אירועים, ובסוף גם מכר את זכויותיו והרוויח מעליית הערך של הנכס. המודל, עם התאמות לחוקי המקום, קיים גם בכדורגל האנגלי, הספרדי וכעת גם באיטלקי. 

איצטדיון בבעלות הקבוצה מאפשר להגדיל משמעותית את ההכנסות וגם מעניק צפי לרווח נאה ממכירה עתידית. יובנטוס, למשל, שיחקה עד לא מזמן במתקן בבעלות עירונית. כבר בשנתה הראשונה בבית החדש הכניסה הגברת הזקנה 32 מיליון יורו נוספים מהאיצטדיון הפרטי. העונה הסכום יחצה את רף ה-40 מיליון. גם ערך המועדון עצמו קפץ במקביל ב-17 אחוזים. המספרים השוטפים בספורט הישראלי יהיו בכל אופן נמוכים משמעותית, אבל עדיין מדובר בכסף. הרבה כסף. כסף שיכול להביא להשקעה משמעותית יותר בענף. כסף שיכול להיות ההבדל בין שמירה על דמויות מפתח והוספת שחקן חיזוק לבין פיזור כולל ובניה מחדש בכל קיץ.

אז מה הבעיה? על פי חוק הספורט, בישראל ארגוני ספורט הם מעצם הגדרתם "תאגיד שלא למטרות רווח". בגלל הקביעה הזאת, ישנן הגבלות על החזקת נכסים והפקת רווחים על ידי בעלי השליטה במוסד. ודאי שלא בא בחשבון שחלק מהכסף, אפילו אותו נתח שלא נובע ישירות מהכנסות הקשורות לספורט, ייצא מהמחזור העסקי של המועדון לידיו של הבעלים. זה לא אומר שאין כאן בשורה חיובית.

מצב בו ראשי הפועל ירושלים, למשל, יוכלו לשלם עבור הזכות לשימוש או הזכות להפקת רווחים מהארנה עשוי להגדיל משמעותית את תזרים המזומנים של המועדון – שתקציבו יעמוד העונה על 14-18 מיליון שקלים. לכן אפשרות כזו, ככל שתתאפשר חוקית ותהיה רווחית יותר, עשויה להביא להשקעה גדולה יותר באדומים מהבירה, וגם במועדונים אחרים. דרוש תיאום עם העיריות, האיגוד, משרד הספורט וראש פתוח לגישור ותיקון תקנות. לא חייבים למשוך למטה את מכבי ת"א, אפשר לנסות לצמצם פערים.