הפחד משתק: על משחק עונה של שדים

ואז נכנסים לתוספת הזמן, ומכבי תל אביב נכנסת לרחבה, ויש את הטועה התורן שמסדר פנדל. ושוב זה קורה, בפעם השלישית ואנחנו עוד לא באמצע העונה. פעם מול הפועל חיפה, פעם מול קריית שמונה, הפעם זו מכבי חיפה על תקן מחלקת המתנות. וזה תמיד בפנדל. ומחליפים בועט כי לכולם יש קרח בוורידים, וזה ברשת ושוב היא מנצחת, סוג של תסריט מפתיע לקהל, אבל לא לשחקנים. כי הגול של יונתן כהן ב-3:4 היה סכין בתוך הלב. פנדל בדקה ה-95? זה כבר להכניס את המחט ולסובב לאט...לאט....לאט.

הרבה סימליות יש בניצחון של מכבי ת"א על מכבי חיפה. דווקא בהרכב חסר, דווקא בלי האלגנטיות הנדרשת. הרי כל מה שהיא היתה צריכה זה שירגיזו אותה, יגידו שהיא גמורה, שתם הטקס ואפשר לשלוח את הדי.ג'יי. הביתה. היא מרחה פס שחור מתחת לעיניים, בוץ בציפורניים ואת הסכין הישנה והטובה בין השיניים ויאללה לקרב.

וקצת כיסוחים, ורגליים באוויר. כי את הצלחת לא מחלקים, אלא צריך לחטוף. וכל האמצעים כשרים, אפיל שטל בן חיים התלונן שהחיפאים הרשעים לא מחזירים כדור בספורטיביות, בזמן שהאירוניה התאבדה לה מאותה מרפסת בבלומפילד. וככל שהמשחק מתקדם, הם יודעים שהאויב חושב על מספרים בראש, על תומר חמד וגארי קגלמאכר. על אלו שניצחו אותה וכל אלו שלא. והיו.

כי הרי לדבר עם אבו פאני על כך שהניצחון האחרון של חיפה בבלומפילד היה ב-2011 זה מגוחך כי הוא היה בן 12, וג'וש כהן בכלל היה באוניברסיטת קליפורניה וספק כמה מודעים לכך שב-30 משחקי ליגה האחרונים ביניהן, הם ניצחו את האויב הצהוב רק פעם אחת. אחת. הייתכן שעבר כל כך הרבה זמן?

וזה שרן ייני שמלגלג על אלו שאומרים ש"משאירים אותו כי הוא טוב לחדר הלבשה", וזה טל בן חיים שיודע איפה לשבור בצורת של כמעט ארבע שנים וזה קארצב ופיבן שפירקו בצורה מוגזמת את חזיזה. וזו מכבי ת"א אפורה וחזקה, לא מרגשת ומוחצת. כזו שמשחקת לכולם בראש שאפשר לסגור את הבסטה, רגע לפני שהיא אומרת "נו, ככה אתם מכירים אותנו?".

ומבקרים את ברק בכר. את אותו ברק בכר ששעתיים לפני היה קוסם, והוא אותו קוסם. אותו בכר שהגיע לסדוק את תקרת הזכוכית של מרקו בלבול ויש כבר סדקים. וייתכן שטעה בחילוף, וייתכן שלא, אבל מה זה משנה, כי יש איזו קארמה שמסרבת לעזוב את מכבי חיפה כשהיא עולה על כביש החוף למפגש עם ההיא מהסיוטים.

כי באותו יום בו תומר חמד ניצח את מכבי ת"א בדרך לתואר האחרון של הירוקים, היה רגע לפני שברק בכר, השחקן, פורש ממשחק. ובאותו היום, קריית שמונה נכנעה בבית, 2:1 לבני יהודה, לה כבש צמד לירוי צעירי. צעירי?? אותו צעירי שחירב עונה קודם לכן את האליפות בעונת הקיזוז? ואולי זה מקרי, ואולי פחות. אבל כאילו מכבי חיפה מחפשת סיבות ברומו של עולם למה זה מתפספס לה כל הזמן. אבל אולי שם נזרעו הזרים לגבעה הקטנה, שהפכה להר, וגדלה לאוורסט עבור האיפריה הירוקה.

כי היא מטפסת ומטפסת, ורואה את הארץ המובטחת מחכה לה בחוף דדו, אבל אז הגיבור התורן פוסל אותה ומחזיר אותה שוב מוכה וחבולה לעשות את הכל מהתחלה. ומרוב שמכבי חיפה הרגישה מובסת במשחק העונה הנוכחי, היא לא שמה לב שהיא עדיין מובילה בחמש נקודות על מכבי ת"א המפחידה. ואליפות אולי לוקחים נגד הקטנות בכלל? כי שם היא לא נופלת. וזה מה שחשוב.

אפשר להגזים ולהגיד ש"מכבי ת"א נולדה מחדש" אבל זו תהיה טעות. זה אותו ענק שלפעמים בלי לדעת מצליח להפחיד ולגמד, לחרפן ולדכא את יריבו הירוק. זה שמגיע בביטחון שיא אבל אז נבהל מעצמו, והמעמד, ומהיריבה הזו ששוב מחכה לשנייה האחרונה כדי להוריד את הפטיש הכואב על הראש.

זה היה משחק עונה גדול שרק צריך לתדלק את שתי הקבוצות האלה. לגרום למכבי ת"א לכעוס יותר כי אף אחד לא יוותר לה כמו בשנתיים החולפות, לגרום למכבי חיפה לסמן את הארץ המובטחת ולקפוץ אליה ראש בלי לשמוע שהיא לא מסוגלת יותר, שזה פסיכולוגי, שזה גדול עליה, כי זה לא.

יש לנו עוד שני קרבות כאלה, שם כנראה הכל יוכרע. שם נבין בפעם המי יודע כמה, האם הצהוב גדול מסך חלק, והאם הירוק, שניצח את כל השדים שלו עד עכשיו חוץ מאחד, מסוגל להסתכל לפחד בעיניים, ולתת לו השחלה בין הרגליים.