בנבחרת איטליה קורה משהו מיוחד, אולי אפילו היסטורי. אחרי הניצחון הגדול אמש (שישי) 1:2 על בלגיה, החבורה של רוברטו מנצ'יני השיגה את ניצחונה ה-13 ברצף (15 אם מחשיבים רק משחקי יורו ומוקדמות) וסופרת כבר 32 משחקים רצופים ללא הפסד. האזורי הם הראשונים להשיג חמישה ניצחונות ביורו אחד מאז צרפת שעשתה זאת ב-1984 בדרך לזכיה, וזה לא דבר של מה בכך.
ומעבר למספרים, יש פה נבחרת שהיא קודם כל קבוצת כדורגל. נשמע כמו קלישאה, אבל זה בדיוק הקושי הגדול ביותר של מאמני נבחרות. מנצ'יני, שקיבל את משרת האימון אחרי הכישלון בהעפלה למונדיאל 2018 בדירוג שפל בפיפ"א, הצליח להפוך את הקערה. לא רק בתוצאות, אלא גם בסגנון הכדורגל. שילוב של אסתטיקה, דיוק והישגיות. הכחולים של מנצ'יני רחוקים שנות דור מהסטיגמה אודות המדינה שהמציאה את ה-קאטנצ'יו והכדורגל המתבנקר.
כי מי שעוקב אחרי הליגה האיטלקית בשנים האחרונות רואה את הקשר המחבר בין המחויבות למשחק כדורגל התקפי לבין מה שהשחקנים של מנצ'יני (חלוץ בעברו) עושים על המגרש משריקת הפתיחה מול טורקיה באולימפיקו ועד לתצוגה העוצמתית נגד בלגיה באליאנץ ארנה במינכן. "שיחקנו כדורגל פתוח ונתנו מלחמה מהדקה הראשונה ועד לאחרונה. יש לנו סגנון מסוים של משחק הודות למאמן שלנו ואנחנו כמעט תמיד משחקים באותה צורה", הסביר בסיום מרקו וראטי.
וראטי הוא אולי הפנים של איטליה הנוכחית. כלומר, הכדורגלן הכי נוצץ שלה ובכל זאת מדובר קשר מרכזי - מה שמסביר בעצם הכל. הקשר של פ.ס.ז' הוא מחלץ הכדורים והמוח מאחורי ההתקפות. אומרים שטורנירים גדולים מנצחים על ידי קישור עוצמתי וטכני ולאיטליה יש את מרכז השדה הטוב ביורו בפער גדול. יחד עם ז'ורז'יניו, אלוף אירופה הטרי, וניקולו בארלה, שהבקיע את השער הראשון הפנטסטי - האזורי הפגינו עליונות מול הבלגים.
לפני המשחק מול בלגיה, רוברטו מנצ'יני היה בסוג של מלכוד. וראטי, שחזר מפציעה ארוכה, לא נתן משחק טוב במיוחד מול אוסטריה בשמינית הגמר ועל הספסל חיכה מנואל לוקאטלי, ממצטייני היורו של איטליה בשלב הבתים. אבל כשמעלים את הרמה, כשהיריבה ממול כל כך מאתגרת בדמות הנבחרת בעלת הדירוג הגבוה בעולם בפיפ"א, אתה רוצה מנהיג כמו וראטי שינהל את המשחק, שיהיה בכל מקום על הדשא וזה בדיוק מה שקרה. איטליה הרוויחה במשחק הזה לא רק את הכרטיס לגמר, אלא את הקשר הכי בכיר שלה במלוא הדרו.
רוברטו מרטינס, מאמן בלגיה, הימר בשני המשחקים האחרונים שלו על התקפות המעבר ולמעשה לא עשה כל מאמץ כדי לבטל את היתרון של היריבות (פורטוגל ואיטליה) במרכז השדה. בשמינית הגמר זה עבד עם לא מעט מזל, אבל מול איטליה העוצמתית זה לא הספיק. ההימור על ז'רמי דוקו לא היה רע בכלל והילד מראן ניפק מהרגליים שלו כמה וכמה מהלכים נפלאים לתקציר, כולל הפנדל שסחט. אבל בסוף הכל יקום ויפול על קווין דה בריינה ורומלו לוקאקו, ושני הסטארים של השדים האדומים היו במשחק בינוני ומטה.
הרבה דובר לפני הטורניר על מרכז ההגנה הבלגי המזדקן. טובי אלדרווירלד בן 32, יאן ורטונגן 34 ותומאס ורמאלן ו-35. השלושה התקשו מאוד מול הזריזות של וראטי, בארלה, פדריקו קייזה ולורנצו אינסינייה המעולה, אבל זה לא תמיד עניין של גיל, אלא בעיקר יכולת. מולם עמדו שני 'הצעירים' לאונרדו בונוצ'י (34) וג'ורג'יו קייליני (36) ששיתקו לחלוטין את לוקאקו ונתנו משחק הקרבה איטלקי-טיפוסי, בתוספת הגיבוי של השוער המצויין ג'יג'י דונארומה שסיפק לטעמי את הצלת הטורניר - מול הבעיטה של דה בריינה במחצית הראשונה.
השדים האדומים הבקיעו הכי הרבה שערים באירופה מאז שמונה מרטינס למאמן. אבל ביורו הזה קיבלנו הרבה פחות ממה שהיה ניתן לצפות. אולי זה בגלל הפציעות של מספר שחקני מפתח (אדן הזאר, דה בריינה), כושר ירוד של שחקנים מסוימים (דריס מרטנס למשל), או אולי סתם עייפות וחוסר ערנות (לוקאקו). בשורה התחתונה, בלגיה נכשלה במשימה שלה ודור הזהב שהולך ומתבגר (הנבחרת הכי מבוגרת ביורו) יקבל עוד צ'אנס, אולי אחרון בהחלט, לתקן בגביע העולם בקטאר.
איטליה תפגוש בחצי הגמר את ספרד - זו הפעם הרביעית ברציפות במשחקי היורו. שתי נבחרות שהיו מתחת לרדאר של פרשנים רבים (כולל כותב שורות אלו) בהימורי פתיחת הטורניר. בצד השני של ההגרלה, הנבחרת הבכירה ביותר כביכול, אנגליה, מעולם לא העפילה לגמר יורו. והנה לכם עוד תזכורת מדוע טורנירי נבחרות הם כל כך קשים לניבוי. בניגוד אולי לספרד ונבחרות אחרות בטורניר, איטליה הגיעה לפה בלי יותר מדי מזל, הגרלה נוחה או מקריות. היא עשתה דרך יוצאת מהכלל בזכות עבודה קשה ושיטתית. אם יש דבר כזה, אז היא כמובן הפייבוריטית לזכיה בגביע ב-11 ביולי בוומבלי.