למשחקים בליגת האלופות יש ערך. לעתים, אפילו ערך היסטורי: הם מולידים אגדות חדשות, מביאים סיפורים מרתקים, מייצרים רגעים בלתי נשכחים. אבל ספק אם היה משחק ששינה את הכדורגל העולמי כמו האירוע שהתרחש היום, 14 באוגוסט, לפני שנה בדיוק, באצטדיון האור בליסבון. בשל נגיף הקורונה, לא היה קהל, אבל משק כנפי ההיסטוריה היה גם היה. 90 הדקות שזעזעו את הכדורגל העולמי, באופן שניתן היה לחוש אותו מבוואריה ועד פריז - באיירן מינכן 8, ברצלונה 2.
ספק אם מישהו דמיין שאחד המועדונים הגדולים בכדורגל העולמי, מועדון שרק לפני עשור שלט ביד רמה בספרד ובאירופה כולה, יושפל כך על הדשא. באיירן, באחת מתקופות השיא שלה אי פעם (שהתחזקה משמעותית דווקא לאחר נגיף הקורונה, ודהרה לקראת זכייה בכל התארים האפשריים - אליפות, גביע, גביע הליגה וכמובן גם ליגת האלופות), דהרה להופעה בלתי נשכחת עם תצוגת שיא מצידם של לבנדובסקי, מולר, קימיך, אלפונסו דייויס והמאמן, האנס-דיטר פליק. את הבווארים אי אפשר היה לעצור, אבל עם כל הכבוד - את אפקט המשנה הגדול באמת חוותה ברצלונה.
כי זה היה המשחק שבו הבעיות של הקטאלונים צפו לעיני כל. אפשר להאשים בתוצאה הזאת את השחקנים, או את המאמן קיקה סטיין, אבל מה שקרה מאז - המחיש כמה הבעיה במשחק הזה היתה גדולה יותר מטקטיקה לא נכונה או טעות של בלם. מועדון הכדורגל ברצלונה, כולו, פשט רגל בשידור ישיר בטלוויזיה - באופן שהפך לכתם שיהיה קשה להסיר, עבור כל אחד מהמשתתפים מהצד של הקטאלונים. גם זה של אחד, ליאו מסי.
המשחק בליסבון היה האירוע המכונן, שממנו החלו הדיבורים על עזיבתו את המועדון בו גדל. עד אז, הם היו בגדר שמועה לא מבוססת. זה הרגע שבו הוא עצמו מבין, שהמועדון שאותו הוא אוהב - לא הולך באמת לשום מקום, ודרש שינוי. הטראומה מה-8:2 הולידה גם את הדחתו של הנשיא ברתומאו ואת הבחירה בז'ואן לאפורטה כנשיא החדש-ישן, אבל כנראה שאת הנזקים שהתפרצו באותו משחק, היה קשה לתקן באמצעות חיסון. טוב ככל שיהיה.
כל מי שמביט שוב ושוב בתמונה הבלתי תיאמן של מסי, יקיר בניה של ברצלונה (אולי גם השחקן הטוב בתולדות המועדון), מחזיק חולצה של קבוצה אחרת - יזכור היטב שזה המשחק שהתניע את הכל. שהבהיר כמה לברצלונה יש עוד הרבה לאן ללכת כדי להתחרות בכדורגל של היום. תהליכים שלא נשלמו, עד עצם היום הזה.