רגע של אור: על האנושיות שבסיפור אריקסן

לרגע אחד, היריבות זזה הצידה ופינתה מקום לאחווה. דעה

אבישי סלע
א א א א ( שנה גודל )
תחילת כתבה

לא היה קל להיות בן אנוש בשנה וחצי האחרונות. עברנו לא מעט עד שהגענו הנה, מאובדן ממש ועד חרדות ופחדים מכל מיני סוגים (כלכליים, נפשיים, פיזיים). אבל דבר אחד למדנו מהתקופה המזעזעת הזאת: לפעמים דווקא אירועים לא קלים שעוברים עלינו, מצליחים לגרום לנו לזהות את הטוב סביבנו. כמו מאירים בפנס את אלה שמתעלים לגודל השעה, ששולחים יד ומגשרים על פערים - דווקא כשהמצב קשה.

וכמו בזרקור, דווקא רגע הנפילה של כריסטיאן אריקסן, על הדשא באצטדיון הפארקן של קופנהאגן, האיר את הטובים שבאנשים: את השוער הפיני, לוקאש הרדצקי, שזיהה ראשון את האירוע; את סימון קר שהיה הראשון לסייע; את חבריו לנבחרת, שעמדו מילולית כחומה בצורה כדי לשמור על כבודו עד הרגע שיצא מן המגרש; וכמובן, הצוות הרפואי שטיפל באריקסן בנחישות וביעילות.

יש נטייה להסתכל על ספורט כמי שבעיקר מתעסק ביריבות. הדיבורים על "מלחמה" בהקשר של הכדורגל, צפים לא פעם. לפעמים הם נכונים, לרוב הם לא. אלא שכאן, לרגע אחד טראגי שהיה בו המון אור, לא היתה יריבות אלא אחווה - בין השחקנים ובין האוהדים, שהצליחה (אולי) להציל את חייו של אדם. למרות הרצון הטבעי והאנושי לנצח יריב, הצליחו כל האנשים באצטדיון הפארקן לנצח ביחד, את הניצחון הגדול ביותר.

ומילה נוספת גם תחזור בוודאי בעתיד - פרופורציות. אני אישית לא אוהב את המילה הזאת, כי בעיניי כדורגל תמיד היה אירוע מנותק מפרופורציות בכוונה. למשך שעה וחצי נטו, אנחנו מתנתקים מהעולם שבחוץ כדי להתמכר לכדורגל עצמו, כאילו אין דבר בעולם מלבד כדור, דשא ושעון שלא מפסיק לרוץ. זה כל היופי, והקסם, שבספורט בכלל - ובכדורגל בפרט.

רגע של אנושיות (Getty)
רגע של אנושיות (Getty)
הספורט ניצח (Getty)
הספורט ניצח (Getty)

ובכל זאת, כנראה שהפעם הפרופורציות הן ראויות. גם לגבי כל מי שמתבונן במשחק מבחוץ. בלהט הקרב, לכולנו יש נטייה לחשוב שהמשחק גדול מהכל - גם מהחיים עצמם (המשפט של ביל שאנקלי, על כדורגל, חיים ומוות, חוזר שוב ושוב). ואז מגיע רגע אחד כזה, ומזכיר שוב את המקום של המשחק. הוא חשוב ויקר לכולנו, אבל בסוף - חיים ומוות נמצאים במקום החשוב ביותר.

ועדיין, בסוף? הספורט ניצח. הכדורגל, שעבר את הקורונה, איכשהו ידע להתגבר גם על טרגדיה מהסוג הזה. שחקני דנמרק ופינלנד, שהיו הגיבורים בזמן אמת, היו גיבורים גם בדיעבד כשהחליטו לחזור ולשחק. להשתמש באירוע המפחיד הזה (כמובן, בהינתן התוצאה המשמחת שלו), כדלק לקראת הסיפור הגדול. לשחק למרות הפחד. ואולי בגללו.

מוקדם לדבר עכשיו על השלכות, או על איזשהו עניין מקצועי. יהיה לזה זמן, כמו גם להסקת המסקנות. בינתיים, נדמה שכל מי שחווה את האירוע הזה הופך מעכשיו לחצי אוהד של נבחרת דנמרק. גם ילד אחד שלפני 22 שנה (להבדיל אלף אלפי הבדלות) ראה את הדנים בתור אויב נורא שפירק את נבחרת ישראל באצטדיון רמת גן, מסוגל לזהות בליבו את הצד האדום. אחרי הכל, מה למדנו מהשנה וחצי האחרונות שמתוך העצב הגדול, מתוך הפחד - האהבה תמיד מסוגלת לנצח את הכל?

לחייך, כריסטיאן.

רק שיהיה בריא (Getty)
רק שיהיה בריא (Getty)