ירדן ג'רבי: "הציעו לי הרבה מאוד כסף כדי שאייצג את טורקיה"

מהגדולות שהיו לנו. ירדן ג'רבי היא ללא ספק אחת הג'ודאיות המצליחות של ישראל. כשבאמתחתה ארד במשחקים האולימפיים בריו, זהב וכסף באליפות העולם ומדליות נוספות באליפות אירופה, הגיעה ג'רבי (33) ל"זו אגדה" לשיחה עם אבי נוסבאום על הכל - הקריירה, רגעי השיא, הפרישה, הבית, היציאה מהארון והסיפורים שלא הכרתם.

תחילה, חזרה ג'רבי לאחד האירועים המרגשים ובמקביל טראומתיים שחוותה בקריירה: "אתה לא מתכנן לזכות באליפות עולם ושהיא (קלאריס) תתעלף, דאגתי לה כי אתה לא מצפה שהיא תתעלף. זה היה מלחיץ לרגע כי שני הרשקו צועק לי: 'את אלופת עולם, את אלופת עולם' ואני שואלת איפה הרופא".

כזכור, בעקבות זאת נקראה החניקה שביצעה ג'רבי ביריבתה על שמה: "נכון, אומנם פסלו אותה. לא הכירו אותה לפני וזה תפס, זה משהו מאוד בולט ששמו לב אליו כי ניצחתי כך גם בחצי הגמר. הקטע שלמדתי את החניקה ממש במקרה, הייתי בתחרות בבלארוס, ולא היו ממש הרבה טיסות באותו זמן, אז במקום לחזור לארץ בראשון חזרנו בשלישי. ומכיוון שאין דבר כזה יום בלי אימון, הלכנו למועדון קטן בבלארוס ולימדו את החניקה. למדתי אותה במקרה כי לא היו טיסות וזה הפך את זה לעוד יותר משמעותי".

ג'ודאית העבר המשיכה: "שני אמר לי לא לדבר על זה ולא להראות התלהבות ונעבוד על זה בארץ, זה היה הנשק הסודי שלי, לא השתמשתי בזה בהרבה תחרויות ואימונים, שמרנו את זה לימים כאלו שאוכל להפתיע. הוציאו את זה מהחוקה בטענה שזה מסוכן לילדים, שזה בסוגריים 'חרטא'. יש לנו בריחים, מנופים על המרפקים ואתה יכול לשבור יד, חניקה אתה או נחנק או מתעלף ומתעורר, אתה לא מת".

לסיום, התבדחה ג'רבי: "באופן כללי אני הולכת וחונקת אנשים ביום יום, אל תדאג זה רק עבור סכום כסף מאוד גדול".

מה עם היריבה שהתעלפה בגמר?
"באותו ערב אספנו אותה עם לימוזינה, ונסענו למסיבה".

אלופי עולם נדרשו ללכת עם שמם בצבע אדום בשביל זיהוי:
"הקריירה שלי מחולקת לשניים - רצון ומטרה להיות אלופת עולם, ולהתחרות כאלופת עולם. כשהתחרתי מול אלופות עולם רציתי לנצח כדי להגיד שניצחתי אלופת עולם, וכשאני אלופת עולם אני הופכת להיות זו שרוצים לחסל אותה. כביכול כאלופת עולם אין מקום להשתפר כי הגעתי הכי גבוה וכולן רוצות לנצח אותי".

היו לך הפסדים עם התג הזה?
"היו לי המון הפסדים, רוב השנה שלי הייתה הפסדים. יצאתי לחופשה קצרה וג'ודו זה משהו שצריך לחזור אליו, ג'ודו זה לא עדין, זה מכות, זה להגיע שוב לסף המכות והסיבולת. היה לי קשה כי כולן נתנו 200% כדי לנצח אותי, אני גמורה, כולן רוצות להוכיח. זה היה לא פשוט ולקח לי זמן להתרגל לזה אבל זה עוד שיעור, עוד כלי".

על ההורים:
"המשפחה שלי הייתה בחמש תחרויות בינלאומיות, בכולן הפסדתי. המאמן החליט שהם לא יגיעו יותר והפכתי לאלופת עולם. הם קיבלו את זה, זה למה הם מדהימים. כשאמא שלי צועקת 'יאללה מאמי' משהו בי מתרכך".

על הגעה לקרבות:
"זה פיתיון בשבילנו, אצלנו זה בניראות, כשמישהו מגיע ואתה רואה אצלו חששות או עייפות מבחינתי זה דלק. אני יכולה להיות מאוד חברותית, כשמישהו חברותי איתי אני רק רוצה לחסל אותו".

את יכולה לראות מישהו שתהיי סבבה איתו בארוחת בוקר ותתחרי איתו?
"כן, אבל בתוך תוכי אני מקללת את האמ-אמא שלו. למשל קלאריס, היינו באולם בריו לפני התחרות וחייכנו והיינו סבבה ובסוף בקרב הרגתי אותה, ותחרות אחרי זה היא חיסלה אותי. אתה צריך לדעת להתנתק ברגע הקרב, כל הלפני וכל האחרי זה חרטא".

תזונה - שני עשורים אכלת רק מה שאומרים לך, ברמת הגרמים:
"כן, אי אפשר להצליח אחרת. כשאני הולכת לאימון ונותנת 100% אני צריכה לאכול 100%, לישון 100%, להתנהל 100%, מי שמזייף - אין. אתה לוקח ויטמינים וכל מיני תוספים, כולם מתאמנים קשה ואתה צריך את הדבר הקטן הזה שיהפוך אותך להרבה יותר טוב".

"הייתה לי נקודת מפנה אחת, שנסעתי למחנה אימונים בצרפת בזמן אולימפיאדת לונדון, וראיתי את כולן אוכלות כמו שצריך והייתי בהלם, לא הבנתי עד אז כמה זה חשוב ושם נפל לי האסימון - ככה זה צריך להיות. כן. אתה צריך להיות 100% בהכל, ומשם הבנתי שאני צריכה להיות 100% בהכל ושם הייתה נקודת המפנה שלי".

על התקופה בה לא הורשתה להתחרות עם סממנים ישראלים:
"במשך שנים, לפני הסכמי השלום עם האמירויות ניסינו לקבל ויזה לאבו דאבי - יש שם הרבה כסף כמו כל דבר שמנסים להביא לשם. כמה שנים לפני כן הייתה לנו חוויה לא נעימה: שרקו לנו 'בוז' וזרקו עלינו דברים, במרוקו זה היה ממש מפחיד, חוויה לא נעימה. אז איגוד הג'ודו העולמי החליט שכדי להגן עלינו מסיבות ביטחוניות הציע שנתחרה בלי הדגל, היינו צריכים לקבל החלטה האם להתחרות או לחזור הביתה, החלטנו פה אחד להתחרות".

"שמים לך פאץ' על הדגל כאילו 'בפנים שלך', היו לי ספונסרים בעברית - תלשו לי אותם. אמרו לנו לא לעודד בעברית, לא לצעוק בקהל, בתוכי אגרתי המון כעס והתעצבנתי. כל הדברים האלו הם דלק. קשה לשמור על מוטיבציה לאורך זמן וזה עורר אותי. זה היה מביש, כולם יודעים מאיפה אנחנו וזו בדיחה לעשות את זה, זכיתי שם במדליית ארד והתחלתי לבכות כי החזקתי את זה כמה ימים".

"כולם הריעו לי ומחאו לי כפיים כי לא היה לי דגל, זה היה ההבדל. אם היה ישראל היו שורקים לי בוז, הם ניצחו, הם הסתירו. שנה לאחר מכן ישראלים התחרו עם דגל, היום יש לנו הסכם שלום איתם, אני מאמינה שמה שעשינו הוביל לזה. מוזר מאוד שהפוליטיקה והספורט מתערבבים ככה. מאחורי הקלעים הספורטאים האיראניים והאלג'יראיים מדברים איתנו, כשיש מצלמות אסור".

הם מפחדים להצטלם איתכם?
"פחד תהומי, על המשפחה שלהם. יש לנו ספורטאי איראני שעבר כל כך הרבה מדינות והוא מתחבא היום, מפחיד. כן, מפחיד".

על ההצעה לייצג את טורקיה:
"הם הציעו הרבה מאוד כסף, אני בחרתי להישאר. כי אם אני מנצחת או מפסידה זה עבור ישראל". על אליס שלזינגר: "אנחנו נשים שונות וכל אחת עושה את הבחירה שלה".

זו פעם ראשונה שהתייחסנו לאישה בספורט - כמה הרגשת מהסביבה שלך שהרימה גבה? שלגבר זה יותר טבעי:
"ניראה לי שבנערות יותר, שזה היה עוף מוזר. פתאום יש לי שרירים - אז קיבלתי הערות יומיומיות אתה יודע. יש תמיד הערות ואנשים שמרימים גבה אבל זה מעולם לא הפריע לי כי אם זה החלום שלי אז מה איכפת לי מה אנשים אומרים, וזה בכל דבר בחיים. אני חיה את החיים שלי, כל אחד חי את החיים שלו".

על הקשר עם מירי נבו:
"אני הרגשתי איתה מאוד כנה ואמיתית כי היא כל כך הבינה. בדיעבד היא סיפרה לי כמה היא הייתה רצה ומדמיינת כל מיני סיטואציות שהיא צריכה לשדר אותי והיא למדה את כל היריבות שלי. בכל הרגעים הגדולים שלי בקריירה היא הייתה שם ושידרה. הסאונד מוסיף המון, 'יש מדליה' זה משהו שמלווה אותי, 'אלופת עולם!' זה משהו שמלווה אותי. יכול להיות שזה מאוד ישראלי, ואולי מאוד אישי כי יש לנו חיבור טוב מאוד, אבל מירי מהממת".

אחד מרגעי השיא:
"היו לי שנים נוראיות מבחינת פציעות, וסחבתי. מבחינתי התחושה, בסוף פתאום אני מסיימת את האולימפיאדה ויושבת עם עצמי בכפר האולימפי ואומרת 'בואנה, אני 100% מאושרת, אני מבסוטה אש, הכי מאושרת בעולם'. פתאום אני מרגישה שזה לא ארד, אלא כמו זהב".

"זה היה סיכום של דרך מסוימת, אני אוסיף לזה את האהבה והפירגון הישראלי, זה פעם ב-4 שנים, אין לנו הרבה מדליות אולימפיות, אני הייתי השנייה. באולימפיאדה אתה במשלחת ומייצג את כולם, אנשים טסו במיוחד בשבילי, אף אחד לא התחרה באותו היום והאולם היה מלא דגלים, הם הגיעו בשבילי. אחרי היום האולימפי שלי חזרתי לכפר האולימפי אחרי מלא ראיונות, ואז אני רואה את קלאריס שסיימה שנייה. אני רואה אותה עם בגדי יציאה למסיבה, היא שאלה אותי 'איך את עדיין בטרנינג?' אמרתי לה: 'מה זאת אומרת? אני חזרתי והולכת למסיבת עיתונאים, אין לך מסיבת עיתונאים?'. היא ענתה לי: 'אני מדליה אחת מהרבה'".

"אתה לא מבין איזה 'היי' זה, הוא לא ללילה, הוא מלווה. אני חזרתי ב-03:00 ולינדה חברת הנבחרת ישנה, אז ישבתי על הפוף וחיכיתי שתתעורר כי לא רציתי להעיר אותה. הטלפון שלי מפוצץ בהודעות וכתבות ואני ב'היי' מטורף, אני מרגישה שיש אצלי 10,000 מיליון ישראלים איתי".

אחרי המדליה עשית קעקוע של הסמל האולימפי:
"אמת. הייתה לנו שיחה עם הבנות בנבחרת לפני התחרות, והן רצו לעשות ואמרתי שזה תלוי בחוויה שלי. אני באתי למדליה, לא כדי להשתתף. אז אחרי שזה קרה... זה מפעל חיי. עברו חמש שנים מאז שפרשתי, אני בעולמות אחרים ואני מרגישה בן אדם אחר. אני אומנם באותו בסיס, הטלוויזיה, אני בנדל"ן ועושה הרבה דברים אחרים וזה כיף לחזור להיזכר בזה".

רגע הפרישה:
"מה זה משנה הגיל? זו תחושה פנימית, קיבצתי את כל עולמי ב-4 שנים, מדליה מספיקה. זו לא כזו שאלה פשוטה, צריך להסתכל על החבילה המלאה. בשביל לזכות בזהב האולימפי אולי אני צריכה להתאמן פעמיים ביום כל יום, לשים הכל בצד - דבר שאני עושה 22 שנים".

"לא הצלחתי לעשות את זה יותר מהסיבה שאני 100% מאושרת, אז אין לי מוטיבציה להמשיך להתאמן, האש כבתה. בוקר למחרת אני קמה וכזה, מה עושים? מה בלו"ז? לא התחרטתי, אבל זה שונה, אתה נופל לריק. אחד הפחד התהומי הכלכלי, יש התחייבויות ואיך אני מכניסה כסף? אני לא מכניסה כסף. הרווחתי בסדר גמור בקריירה שלי, אבל אני צריכה להתחיל לדאוג לעצמי כלכלית".

"חסכתי, אני לא בזבזנית. אתה יכול לחיות אבל לתקופה מאוד מאוד קצרה, קודם כל צריכה לכלכל את עצמי. התחלתי את עניין ההרצאות, לקח לי זמן להבין מה בא לי.
זה מורכב כי אתה עושה את אותו דבר מגיל כל כך צעיר, זה לוקח זמן, מעולם לא הרגשתי שאני מתחרטת על הבחירה כי זה היה הצעד הנכון, 100% מאושרת, לא רוצה יותר, לא צריכה יותר".

הזוגיות עם דנה:
"ניראה לי הזוי שאני צריכה לפרסם את זה, חברים שאלו אותי למה את צריכה לפרסם את זה. אני שמחה ומאושרת ואין לי בעיה עם זה ואני לא מסתירה כלום, ברגע שאתה בן אדם ציבורי זה הופך להיות שאתה צריך לפרסם כל דבר כי אחרת מישהו אחר יצלם ואז אין לי שליטה על זה, אז רציתי שזה יבוא ממני. אני בטוחה שיש וזה קורה וברור שאני עושה הרבה מאוד דברים ועבודות עם צעירים, אני מאמינה שכל אחד צריך לעשות מה שטוב לו. אני דוגלת בזה. אני שמחה שהתגובות מהממות כי ככה זה צריך להיות, לא הרגשתי תגובות רעות. אני לא קוראת טוקבקים אבל בפוסט שלי היו הרבה תגובות טובות".

התקדמנו כחברה?
"לא יודעת, הלוואי שהתקדמנו. אנחנו בשנת 2023 וכל אחד יכול לעשות ולהיות עם מי שהוא רוצה".