תתארו לכם ששמונה שנים אתם רודפים אחר אותו החלום. כל בוקר אתם קמים על מנת לעשות עוד צעד לקראתו, לא משנה כמה קשה הדרך. זהו בדיוק סיפורו של פיטר פלצ'יק. "מה שמניע אותי זה החלום האולימפי. הקרבתי כל כך הרבה בחיים שלי, אין ספור דברים, והייתי מוכן להקריב הכל שוב מחדש רק כדי שזה יקרה. אם היו שואלים אותי 'אתה מוכן להיוולד שוב מחדש ולעבור את כל הדרך שעברת כדי להגיע לאותו יום ולעשות את זה?' כן, אני מוכן". הצהיר הג'ודאי.
פלצ'יק לא בכדי מדבר על הקרבה. הג'ודאי עלה ארצה עם אמו כשהיה תינוק בן פחות משנה. את אביו מעולם לא הכיר, ובשלב מסוים האם נאלצה לעבור לארה"ב, והג'ודאי נשאר לגדול עם סבו וסבתו. סבו, שפיטר נושא את שמו, שלח אותו לג'ודו כבר בגיל ארבע ודחף אותו לדבר שיהפוך עשרים שנה מאוחר יותר לקריירה.
"אבא שלי התנתק מרגע הלידה, זה נושא כאוב ורגיש, שאף אחד לא כל כך מדבר על זה. הייתה לאמא שלי לידה מאוד קשה. נולדתי יותר מחמישה קילו", סיפר פלצ'יק. "סבא שלי היה התחליף הכי ראוי והכי מספק, אני לעולם לא הרגשתי שמשהו חסר לי. בזכות סבא שלי אני בג'ודו. הוא מעולם לא ויתר, אפילו לא קצת. זה התחיל ממש מגיל קטן. אם הייתי שוקל טיפה מעל המשקל שלי אז סבא שלי לא היה אומר לי 'לך תתחרה במשקל מעל', הייתי מוריד משקל כבר מהילדות".
"לפני כל התחרות ואחרי כל תחרות הטלפון הראשון זה לסבא שלי. כל יומיים אני דואג להתקשר אליו. הוא מתמודד היום עם דברים לא פשוטים בעצמו, וגם היום הוא תמיד דואג להראות שהכל בסדר ולדאוג לי. הוא זה שחינך אותי, הוא זה שגידל אותי והוא תמיד דאג שאני לעולם לא אראה פחד, לא אראה שקשה לי, לא אראה חולשה. אחרי אליפות אירופה פה בארץ, כשזכיתי בארד, באתי אליו והדבר הראשון שהוא אמר לי היה 'איך נתת לו לחנוק אותך? למה רק ארד?'".
אם לא די בסיפור האישי הלא שגרתי, גם על המזרן לפלצ'יק הכל הלך קשה. הוא אמנם הצליח בגילאים הצעירים, אך כשעבר לבוגרים משהו השתבש. פציעה מסובכת בברך בגיל 22 השביתה אותו לשנה וחצי, הוא פרש מהנבחרת וחזר, ואז בשנת 2015, בעיצומו של המסע אל המשחקים האולימפיים בריו, הוא סבל מעוד פציעה קשה, הפעם בכתף, ושוב, החלום שלו התנפץ. "המחשבות לפרוש שוב מג'ודו עברו לי אז בראש, אני לא אשקר", הודה פלצ'יק.
"חלק מהמשפחה שלי אמרה לי אז 'אתה בטוח שאתה רוצה להמשיך בג'ודו? תראה אתה במקום לא טוב, היום, אולי תעשה משהו אחר? אולי תתחיל ללמוד? אולי תתקדם בחיים?'. המחשבות רצו, אולי זה לא הדבר הנכון בשבילי. אחרי הניתוח בכתף לא ישנתי כמה לילות, מרוב הכאבים, בלילה הראשון שהצלחתי לישון, בדקות הספורות שחוויתי נחת, חלמתי חלום. חלמתי שאני עומד על פודיום אולימפי, הייתה לי הארה עם עצמי ואמרתי 'אוקיי אני הולך על כל הקופה'".
פלצ'יק הימר, וגם צדק. מאז מדליית הארד באליפות אירופה בתל אביב ב-2018, הג'ודאי, המתחרה במשקל של עד 100 ק"ג, לא מפסיק לדהור קדימה. כמעט מכל תחרות הוא חוזר עם מדליה. הוא השמיע את התקווה באבו דאבי, עלה על הפודיום גם בגראנד סלאם פריז היוקרתי, וטיפס עד למקום השלישי בעולם.
"משהו באליפות אירופה פרץ את כל הגבולות. זה הכה בי באחד הקונקשנים שלי בטורקיה. פתאום מישהו עוצר אותי, אומר לי 'אתה פיטר פלצ'יק, אפשר חיבוק רגע, אפשר להצטלם איתך', אמרתי וואו, היינו בהלם", נזכר פלצ'יק. "מספורטאי חצי אנונימי הפכתי לספורטאי מוכר, מזהים אותי ברחוב, אפילו בחו"ל. זה כיף, אני מכיל את כל זה, אבל זה לא מה שמניע אותי. החלום האולימפי מניע אותי והידיעה שעד אז עשיתי הכל כדי שהרגע הזה יגיע ואני אוכל לטרוף אותו. אני חושב שלא הייתי מספיק בשל עד אליפות אירופה. אולי גם לא האמנתי בעצמי מספיק, לא הייתי מוכן מבחינה מנטלית".
"יש לנו צוות שלא מפסיק להחדיר בנו אמונה. אורן (סמדג'ה) כל הזמן אמר לנו שאנחנו יכולים להיות מדליסטים באליפויות אירופה, עולם, מדליסטים אולימפיים" סיפר פלצ'יק. "היום אנחנו בנבחרת ממש כמו להקת אריות שנכנסת לסאוונה באפריקה וכל החיות מסתכלות עליה, זה ממש מורגש".
בשישי הבא פלצ'יק יתחרה באליפות העולם בטוקיו, עוד תחנה מרכזית בדרך המפותלת שלו אל עבר החלום הגדול. מדליה בתחרות העולמית תהיה הצהרת כוונות, אבל פלצ'יק כבר מרשה לעצמו להביט מעבר לכך, ולדמיין איך הוא כובש את הפסגה הגבוהה מכולן. "אני יודע שיום יבוא ואני אהיה במקום הראשון. אני יודע שאני יכול לעשות מדליה אולימפית. אני יודע שאני יכול לעשות את זה, אני מאמין בעצמי כמו שלא האמנתי בעצמי אף פעם", הבהיר הג'ודאי.