להקת בלאגן: מכבי ת"א עלתה לגמר - ולא בזכות כדורסל

מורשת ספרופולוס
יום אחד יעזוב לו יאניס ספרופולוס את ארצנו הקנטנטונת. וכאשר יבוא יום, יבוא אלינו, ייזכר כמי שבמשמרת שלו לא ויתרו. ונכון, יש מכביזם ורוח מועדון צהוב - וזוהי אמת מוחלטת ולא אגדה אורבנית. אבל גם במועדון הזה היו סגלים, מאמנים ושחקנים שמדי פעם הרימו ידיים. מורשת ספרופולוס, לפחות ככל שתיכתב עכשיו, איננה טקטית או מקצועית. אצל המאמן היווני הזה, לפחות נכון לעכשיו, פשוט משחקים חזק עד הסוף. זה הסוד. זה הכל. גם בעונת היורוליג הראשונה, כשקיבל את הג'וב כשהעונה האירופאית הייתה מרוסקת לחלוטין. דרך הניצחונות וחלק הארי של ההפסדים מאז. וגם במשחק חצי גמר גביע המדינה ד'אמש. משחק שבו אלופת המדינה כבר מעשית הפסידה. סליחה, לא הפסידה - אלא קיבלה בראש מקבוצה שעשתה לה בית ספר.

כאמור, מורשת ספרופולוס מודל תחילת 2021 נוטה יותר לכיוון הלוחמה ופחות למחוזות הכדורסל נטו. שזו, אגב, המחמאה האולטימטיבית. יש מאמנים שרוצים את המחמאות ודברי הקילוסין ויש את אלו שמנצחים. רק מתי מעט ויחידי סגולה זכאים לקרדיט גם על זה וגם על זה. ובכל הנוגע לכדורסל, כאמור לעיל, הייתה אמש רק קבוצת כדורסל אחת על הפרקט, והיא לא הייתה מהצד הצהוב של תל אביב. והיא אפילו לא עשתה את זה מהמקום הצפוי והמובן מאליו. כי ידענו - ואנחנו יודעים - עד כמה חולון מוכשרת ואקספלוסיבית. לא תיארנו לעצמנו, על הדרך, שדווקא הרעיונות ההגנתיים של סטפאנוס דדאס ישתקו את משחק ההתקפה של מכבי תל אביב. אותו משחק התקפה שעשה שמות בקבוצות הליגה בהן פגשה לאחרונה.

כשאין מספיק כישרון
ברשותכם, עוד פסקה רוחבית אחת על יאניס ספרופולוס. לטוב ולרע, מתאפיין משחק ההתקפה שהריץ ומריץ עד כה בישראל בכך שהוא נישען, ניזון וחי על כישרון. שהכדורסל, בצד שאליו שואפים להתקיף, הוא כדורסל של כישרון. והכישרון הזה, למען הסר כל ספק, הוא כישרון של גארדים. והכישרון הזה הוא בראש ובראשונה סקוטי ווילבקין (עם כוכבית גדולה וסימן שאלה בצידה, מטבע הדברים, לאור היחס ההפוך במשחקי היורוליג העונה בין הצטיינותו של הפרנצ'ייז פלייר לבין היכולת לנצח). והכישרון הזה מלווה לרוב בעוד גאנר שיכול לכבוש נקודות יש מאין. כלומר טיילר דורסי. וכאשר משחקים כדורסל של כישרון, שמזוהה בעיקר ככדורסל שבו הכדור מונח לפתחו של אחד שיודע, עם לא מעט שחקנים אחרים שצופים בעניין במתרחש עד שיסיים לכדרר ולקלוע, אז מבינים שהנחת היסוד היא שיש את המישהו הזה והמישהם הללו שעונים על דרישות הסף כדי לאייש את התפקיד.

אז דורסי אתמול לא היה. כי ספרופולוס העדיף ללכת על קלויארו ושני הגבוהים, מחשבה די שמרנית, האמת, שנכשלה טוטאלית - ושלא נתנה אמון במקביל של קלויארו לסגל, אחד עוז בלייזר. ובהיעדרו של דורסי (פלאס ג'ונס), הסתכם הכישרון המסוים של לקחת כדור ולעשות נקודות בווילבקין את אלייז'ה בראיינט. וכל הקו האחורי יחדיו, ביחד עם זוסמן ודיברתולומיאו, סיים מחצית ראשונה שחונה עם 9 נקודות מצטברות. וזה קרה בעיקר כי חולון החליטה שרק לא ווילבקין. ובאמצעות כמה רעיונות יפים מאוד, כולל חילופים מוקדמים ששברו את התזמון והריווח של משחק ההתקפה הבסיסי של האלופה וכפו על ווילבקין לדחוף את הכדור הלאה, אל עבר אנשי הפינות קלויארו, זוסמן ושות'; או שכפו על מכבי ללכת פנימה ולשחק כדורסל של גבוהים, כדורסל שאיתו מפסידים.

הגודל כן קובע
משחק התקפה נהדר קיבלה מכבי משני הסנטרים שלה ז'יזי'ץ' את האנטר. במתחת ל-40 דקות משותפות של השניים, הצליחו לייצר 22 נקודות ואפילו 5 אסיסטים בצידן. למרות נתוני האסיסטים היפים הללו, עדיין לא הצליחו לבנות משם כדורסל שיכניס לעניינים גם את החשובים - כלומר בעיקר את ווילבקין. וזה בעיקר מכיוון שהצהובים לא יודעים לשחק כדורסל כזה (והאמת? מעטות יודעות או רוצות כיום לשחק כדורסל שכזה). משחק פנימה הוא בעיקר אילוץ או אלמנט שהולכים אליו מול קבוצות מקומיות קטנות. ודרך החילופים ההגנתיים של חולון, המוקדמים או המתקדמים יותר, נתקע כל מה שהצהובים יודעים לעשות טוב. וכך, כל עוד שוחק כדורסל של פנימה, הגודל כן קבע. הוא קבע שמכבי הולכת הביתה.

אז כל עוד זרקו את הכדור פנימה, לכיוון הכללי של הגדולים, הם אמנם קלעו - אבל כמעט אך ורק הם. ורק כאשר לא נותרה כל ברירה אחרת, כלו כל הקיצין ונשבר בעין, החליט הספסל הצהוב שחלאס. שעכשיו זמן הקרחנה והכאוס. ורק אז ויתרו על גודל והלכו על הרכבים קטנים ונטולי אנשים גדולים. ורק אז התחילו לקבל נקודות מהקו האחורי. ורק כך, מצאו את הדרך לגנוב את המשחק שהיה שייך לחולוניה.

סוכן כאוס
ג'ון דיברתולומיאו הוא אובר אצ'יבר קלאסי. שחקן שבשום תסריט סביר לא אמור היה להרוויח כסף מכדורסל. שום דבר בביוגרפיה או בסט הכישורים (הפיזי והטכני) לא מלמד על שהתרחש עד כה בקריירה של ג'ון-די. אבל הסיפור של המתאזרח בעל השם הלא שגרתי הוא לחלוטין סיפור סינדרלה. והסינדרלה הספציפית הזאת אוהבת את הבלאגן.

דיברתולומיאו, למרות גובהו, איננו רכז. הוא לא יודע לסדר את המשחק והוא גם לא מי יודע כמה מבין את המשחק. אין לו חוש לפואנטות בתרגילי התקפה, ראיית המשחק שלו בינונית ביום טוב, ולרוב, כשהכדור בידיים שלו, ילך למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. גם אתמול, אגב, הובילו שרשרת שטויות של האיש למצב שבו ספרופולוס מאיים - כמעט מילולית - שימלוק את צווארו. ובתוך הניסיון לשחק כדורסל של כישרון, דיברתולומיאו היה בעיקר קטסטרופה. את המחצית הראשונה סיים עם מדד פלוס מינוס של 10 למטה, 0 נקודות ולא הרבה יותר מכך פעולות טובות.

אבל אם יש משהו שהאיש יודע ועושה, זה לשחק בהליך חמישי. תמיד. כשצריך ולא צריך. כשזה עובד או לא עובד. תמיד לשחק חזק. מה שמשתלב יפה, עיניכם הרואות, עם מורשת ספרופולוס. ובתוך בור מינוס 17 אליו נקלעה הקבוצה שלו מול חולון, הרגיש דיברתולומיאו הכי בבית שיש בעולם. כי עכשיו כבר אף אחד לא מצפה לדבר חוץ מלכאוס. וג'ון-די הוא סוכן כאוס.

אז מתוך הבלאגן אפשר לדחוף את הכדור בכוח קדימה, ולאתר את עוז בלייזר שמסמן.

via GIPHY

ובתוך הכאוס, כשפשוט רצים קדימה, מצליח כאן דיברתולומיאו לחלוף על פני ג'ונסון – ולאתר את זוסמן, השחקן היחידי שדיברתולומיאו מצליח לראות – כי הוא בדיוק מולו.

via GIPHY

ג'ון דיברתולומיאו פשוט נכנס למוד של התקפה. בלי מדוע ובלי כיצד, בלי היכן ובלי איך ולמה, בלי לאן ומאיזה צד, בלי מתי ובלי אם וכמה. והכל כשהוא בדופק 5000. אז כאן, בהארכה, הוא זה שמריץ את הפיק אנד רול, מזהה (נניח) מולו מישהו רנדומלי ודוהר קדימה. וגם אם מחטיא, לפחות ייצר את המהלך שאיפשר לבלייזר לזהור.

via GIPHY

וזה רק בצד ההתקפי, כן? כי גם בהגנה, דיברתולומיאו בעיקר החל לרוץ לכל עבר ולזרוע הרס. כי יש מהלכים התקפיים שמנצחים משחקים, ויש מהלכים כאלה שמפרקים יריבות. ומכאן, לאחר ההחטאה של יובל זוסמן, אמורה הייתה חולון המותשת להצליח לייצר סוף-סוף סל קל, או לפחות להגיע להתקפת מעבר, או לפחות להתקרב אל הטבעת. ודיברתולומיאו דאג שלא כך יהיה.

via GIPHY

מוסר השכל צהוב-כחול
עם שלושה דברים טובים תצא מכבי תל אביב מערב חצאי הגמר. ואם יש שכל בראשה, גם עם מספר תובנות חיוביות פחות. נתחיל בשלילי (תודו שהופתעתם): בחירת הסגל של ספרופולוס הייתה מוטעית. נקודה; בשביל כדורסל של כישרון צריך כישרון; ואם רוצים לנצח בדרך נוספת, צריך תכנית חלופית פינת פלאן בי, כזה שאנחנו לא מכירים בעידן ספרופולוס. ולא, הפלאן בי הזה איננו לדחוף את הכדורים פנימה ולקוות לטוב.

אבל אם חיובי, אז שלושה: 1) שמצאו הדרך לנצח משחק שלא הגיע להם. 2) שסוף-סוף נלחמים על גביע. 3) בלייזר וזוסמן.

לעוז בלייזר היה משחק נהדר בשני צדי המגרש. ולמרות שרישומו של קלויארו בסגל מהווה הבעת אי אמון (נוספת) בפורוורד הישראלי, מצא את הדרך לתרום ולנצח, דרך שורה של פעולות גדולות. תענוג היה לראות את התשוקה והנחישות של האיש שהגיע לשם רק השנה.

אבל אני, ברשותכם, אלך דווקא לזוסמן ולמהלך נקודתי אחד. זוכרים את הראיון העצום של זוס מול המיקרופון של ניר קפלן? ההוא עם ההם שמקצצים בראש? אז האמת היא שמהראיון הזה קיבלנו, לאכזבתנו, דווקא גרסה נחושה פחות של זוס ותחתיה גרסה בעיקר מתבכיינת של האיש. ששפת גופו על המגרש שלילית. שכמות התלונות שמשמיע לכיוון הכללי של השופטים בלתי סבירה. שהיכולת שלו לקלוע (מול ראשון למשל) דווקא בסדר, אבל רמת הביטחון שלו בסיום מהלכים במתפרצת, למשל, לא ממש קיימת.

אבל אתמול היה זוסמן חלק מהיחידה שחזרה וניצחה. וחשוב מכך, ואולי במקרה במקרה במקרה סימן לבאות, היה הביטחון במהלך שניצח את המשחק. ובמיוחד הגישה שלא לברוח מאחריות ומהכדור. גישה שנוטעת תקווה לקראת העתיד.

תנו בבקשה מבט ביובל זוסמן במהלך הזה. כשהכדור אצל בלייזר שהולך ונתקע, מסמן לו זוסמן בראשית עם הידיים. ולא מסתפק בכך. זוסמן גם אשכרה נע לכיוון הכדור ופותח זווית מסירה אפשרית, להבדיל משחקני הווה ועבר שמסמנים עם הידיים ומוודאים שאי אפשר יהיה למסור להם. וכשנגמר לו השעון, גם לוקח את הזריקה הקשה מול בורדיון, קולע ושולח את הקבוצה שלו לגמר.

via GIPHY

הקריסה של דדאס
הפסקה עם דדאס אמורה הייתה לפתוח את הטור שלי. כלומר, אלמלא המלטדאון של הרבע הרביעי. והפסקה הזאת אמורה הייתה להיות רוויית מחמאות. שאותן הרוויח ביושר האיש שנראה כמו איכר יווני נרגן. שמההתנהלות שלו על הקווים קשה להסיר את המבט והעיניים. והמשפט האחרון תקף, אגב, גם לגבי ספי שמש.

הרבה מאוד מאמנים וקבוצות משחקים כיום כדורסל ענייני ופשוט, שמטרתו לתת הכדור בידיים של הכוכב וללכת הביתה בשלום. מעט מאוד מאמנים, לפחות בכדורסל ברמה הזאת, עושים זאת באופן שאליו הלך והולך סטפאנוס דדאס בחולון. והאמת? זה כל כך בסיסי ופרימיטיבי, עד שזה הופך חדשני. וזה כל כך שבלוני ונקודתי, עד שזה הופך יצירתי. דדאס לא מאמין בתרגילים. כלומר, יש כמובן תרגילי התקפה וחלקם אפילו יפים ויעילים, אבל ברירת המחדל של ההתקפות ד'חולון הן כאלו שבהן חוצה המכדרר את קו מחצית המגרש, ומחכה לשמוע מהמאמן שלו מי הולך לאן. עזבו אתכם מסימונים מסובכים. דדאס פשוט זועק למי למסור ומי הולך, נניח, לפינה. וזהו. ומעבר לזה כלום.

כך שאם המאמן היווני המסוים הזה אוהב סיטקומים אמריקאיים מיתולוגיים, אפשר להחמיא ולומר שאם הסידרה של סיינפלד היא a show about nothing, אז כך גם הכדורסל של החבר החדש של הכדורסל שלנו, שמכיר היטב כל הטייה של המילה מלאקה. וחשוב שתבינו - אין כאן ביקורת על משחק ההתקפה של חולון, כי ההיפך הוא הנכון. חולון יודעת בדיוק מה היא רוצה. היא רוצה שטיירוס מגי וסי.ג'יי האריס האדירים ימצאו לעצמם מצ'אפ נוח - ויעשו משם סל. וזהו. וכשיש גאונים כמו פניני בצד, וכשיש שחקני אנרגיה כמו ג'ונסון, וורקמן ובורדיון בצד, וכשיש רמת קליעה אדירה (בדרך כלל) של מיילס ודה זאו בצד, אז סנופי דיסקו ומעלה.

וכל עוד שוחק אמש כדורסל סטנדרטי, עד כמה שאפשר לקרוא לכדורסל של חולון כזה, אז אין ולא היה כל ספק מי הקבוצה הטובה יותר. הקבוצה שיודעת מה היא רוצה - ועושה את זה פשוט במיוחד וחכם במיוחד. וזהו. כלומר בלי דה זאו, שאתמול לא בא לו.

אבל אז הגיע סוכן הכאוס, וסוכני הכאוס שבצידו, ובמקום כדורסל של אחד על אחד, הפך המשחק לכזה שבו צריכים לשרוד עם אחד מול שניים, תחת הלחץ הפראי של מכבי תל אביב, שהפסיקה להשתעשע והתחילה לחבוט ללא הכרה בכל מה שסביבה.

וכדי לנצח את הלחץ, צריכים רעיון ומעט שלווה. ולדדאס לא היה מזה או מזה. כי דדאס התעסק במערכת היחסים (העכורה) שלו עם ספי שמש. ודדאס היה עסוק בלהתאונן על מר גורלו לאחר עוד ועוד שריקות להן טען - ושלא הגיעו. כשמכבי התחילה לפוצץ, השופטים אפשרו לה. והאמת? כפי שקורה לא אחת במצבים שכאלה. ולדדאס לא היה שום רעיון כיצד להתמודד. אחרי שבחר, במידה רבה של היגיון, לא ללכת אל הספסל כשהוביל ביתרון שיא, מתוך רצון לגמור עניין ולא להתקשקש, נותר עם שחקנים מותשים על הפרקט. ולא היה עירני מספיק כדי לקחת פסק/י זמן ובעיקר לא הבין מה עושים כששניים רודפים אחרי אחד.

כמו כאן, כשבלייזר את דיברתולומיאו מתנפלים על מגי.

via GIPHY

כמו כאן, כששניים – אז שלושה, מתנפלים על מגי ואחר כך על האריס.

via GIPHY

מאמנים גדולים מסטפאנוס דדאס קרסו תחת לחץ, במובן המילולי של המילה, ואיבדו יתרונות משמעותיים כמו יריבה שכבר אין לה מה להפסיד, ושמתפרעת על כל כדור. גם במסגרת משחקי גביע גדולים מן העבר. גם כשאימנו דווקא את היריבה שבדרך כלל מנצחת. וכל זה לא מפחית מעוצמת הכאב, המוצדק, שדדאס ודאי חש. אותו דדאס שיודע שכפי שהרעיונות שלו הובילו את חולון על סף ניצחון מוצדק, כך גם הוביל השיתוק שאחז בו להפסד טראומתי במיוחד.

זה לא עובד
הפתעה גדולה נרשמה במשחק המוקדם. למרות הבעיות הניכרות של מחזיקת הגביע היוצאת לאחרונה, מעטים חשבו שמכבי ראשון לציון, קבוצת מרכז-תחתית בליגה הזאת, תוכל לנצח ולהדיח אותה מהגביע. ועוד מעט נדבר ונחמיא למנצחת, אבל עדיף להתחיל דווקא מהקבוצה השניה.

אפשר ללהג על הבעיות והתירוצים של הפועל ירושלים. אפשר גם פשוט להראות למה היא הפסידה אתמול. רוצים הוכחות? הנה, לפניכם:

שימו לב כאן למהלך הבידוד של טיילור מול בראון. מהלך שאליו הלך גודס לאורך כל הרבע הרביעי, בו קיבל מהגארד המוביל שלו 9 נקודות. ובואו נניח בצד, לרגע, את הרגליים של ג'ייקובן בראון שאינן. ונסתכל על אילו שאמורים להגיע לעזור. שימו לב בבקשה לסולימן בריימו שנתקע באזור קו העונשין מול אקיל מיצ'ל, ללא סיבה נראית לעין. שימו לב בעיקר לטיישון תומאס, ה-איש של הפועל ירושלים, לפחות בעידן קטש. שלא מסתכל על המהלך. שלא מעורב במהלך. שלא עוזר במהלך. שלא בטוח כמה שאכפת לו מהמהלך.

via GIPHY

טוב, זה בטח מקרי. הנה כאן, למשל, תומאס הרי כמעט עזר. כמעט.

via GIPHY

וכאן? שימו לב כאן לתומאס, שמאפשר לעצמו להינעל על ידי אקיל מיצ'ל. ולא עושה מאמץ מינימלי כדי לשנות את רוע הגזרה. ונכון, ושלא יובן אחרת - הטעות המרכזית איננה של תומאס. יש עניין של אחריות של שחקן זה או אחר, ובטח של בראון שאמור להזיז את הרגליים טוב יותר מאשר חברים אחרים שלו לקו האחורי של ירושלים. ועדיין, מידת המחויבות של תומאס במהלכים הללו, ולא רק הללו, מדהימה ומדאיגה במיוחד.

via GIPHY

ובסוף, במקרה של ירושלים, הכל מתנקז לכדי אמון. גם השחקנים ידעו, מתחילת העונה ונוכח הגרסה הרזה שהולחמה שם הקיץ, שיהיה הפעם קשה יותר. אבל האמינו ברעיון, בעצמם ואולי בעיקר בשיטה של המאמן (ובמאמן). אהבו להיות חלק מזה, הרגישו (אולי) חכמים יותר מאשר קבוצות אחרות שמשחקות לעיתים דברים רנדומליים, והאמינו שמהכדורסל הזה יוכלו להבליט את היכולות האישיות שלהם, ולנצח.

אדומייטיס הוא מאמן כדורסל טוב מאוד. שנכנס לסיטואציה קשה מאוד, שלא באשמתו. ושלא מוצא את הדרך לגרום לשחקנים שלו להאמין שהוא יודע מה צריך. וכל ניסיון שלו לשינוי, גם ברמת התרגילים בהתקפה, גם ברמת הקונספט ההגנתי וגם בכל הנוגע לניהול החילופים והרוטציה, נתקל בחוסר אמון. ואולי בחוסר רצון להאמין. וזה לא טוב. וזה רע. ואולי עכשיו, בחסות כמה ימי אימונים שבפתח, יוכל למצוא את הזמן לתקן כמה דברים על הפרקט. אבל לפני כן, אולי מוטב לו לנסות ולאתר נס שיוכל להציל עבורו את חדר ההלבשה.

אה, ומילה פרסונלית אחת לגבי שחקן חשוב אחד. עוד משחק נוקאאוט חשוב עבר על ירושלים ותמיר בלאט. עוד משחק שבו הוא לא הורגש. 5 נקודות ומדד פלוס מינוס של מינוס 17, משחקן ותיק ואיכותי שאמור כבר להופיע כשצריך? תופעה שהפכה להיות מוכרת, ועדיין מאוד מאכזבת.

הכי טוב בארץ
גיא גודס הוא כיום המאמן הישראלי הטוב בארץ. הוא צריך ויהיה מאמן הנבחרת הבא. הוא צריך ויהיה מאמן בקבוצה בעלת תקציב ושאיפות גדולות יותר ממכבי ראשון לציון. שאותה לקח ולוקח, פעם אחר פעם אחר פעם, לשיאים מקומיים מרשימים, למרות שהסגל שעומד לרשותו, בטח העונה, הוא סגל רע במקרה הטוב. ויכול להיות שהסיסטם שלו פחות מהודק ברמת האידיאולגיה ושאר הקשקושים של מלהגים כמוני. ויכול להיות שהרעיונות שלו מקוריים או מוסדרים פחות. אבל מה שבטוח הוא שהוא יודע איך מנצחים ואיך מופיעים למשחקים על עונה שלמה.

ואתמול, על הדרך, הוא הצליח להפוך גארד לא אמין במיוחד כמו גולן גוט לאחד שמעלה את הקבוצה שלו לגמר. ואיזה משחק אדיר היה לגולן גוט. עזבו רגע את השורה הסטטיסטית המדהימה ותתרכזו באיך. גוט הגיע מחויב ומוכן. וניצל את הדברים שהגיעו כחלק ממשחק ההתקפה של ראשון כמו קלע אמיתי (ואמין).

כמו כאן, כשבחסות החילופים (שלא היו) של ירושלים, ניתן היה לעשות שימוש בחסימת עומק של מיצ'ל (ושימו לב על מי) כדי לצאת לזריקה, לסדר את הרגליים ולדפוק הטריצה.

via GIPHY

כמו כאן, כשמהלך האנד-אוף מושלם של גוט עם מיצ'ל הוביל לשלשה נוספת. ושימו לב איך גוט בונה את המהלך יפה ונכון, כשהוא לוקח את השומר שלו היל לטיול פנימה, לפני שהוא יוצא החוצה אל עבר הכדור.

via GIPHY

וכמו כאן. שימו לב בבקשה לג'ייקובן בראון וגולן גוט במהלך הזה. ושימו לב כיצד בראון, שמאבד קשר עין עם גוט, מנסה לאתר אותו. אבל המפתח במקרה הזה הוא התנועה ללא כדור. וככל ששוקע לו גוט אל עבר הפינה, גם בלי חסימה של מונרו, הוא מונע מבראון את היכולת לאתר אותו ולהגיע אליו. ודרך מסירה מצוינת של לואיס, דופק גוט ג'וניור עוד שלשה חשובה.

via GIPHY