זליג שטרוך ניצל בטבח מינכן ב-1972 ומאז הוא לא מפסיק להרגיש אשם. שכחו אותו לגמרי. כשתחפשו בגוגל חומרים על טבח הספורטאים במינכן, תצטרכו להשתדל ממש כדי למצוא את שמות הניצולים. לתחושתם מישהו חשב שהישרדות היא פחיתות כבוד לעומת הגורל של קורבנות הרצח.
זהו סיפורו של האיש שהמזל, הגורל, הנס או איך שתקראו לזה גרם לו להישאר בחיים. במשך כמעט 50 שנה הוא נמחק לגמרי מסיפור הטבח באולימפיאדה של מינכן, לא הוזמן לעצרות וטקסים ממלכתיים ואם לומר בעדינות גם לא באמת נחרט בזיכרון הציבורי.
לזליג שטרוך מלאו 76 בחודש מאי האחרון. הוא נולד בקזחסטן ועלה עם משפחתו מקזחסטן לישראל ב-1962. הוא למד עברית בקיבוץ ומשם עבר לאשקלון. הוא קלע ישראלי, שהתחברה ברובה, אקדח וברובה אוויר במסגרת אשקלון ונבחרת ישראל. לאחר מכן עבר לגור ביבנה. גם אחרי 50 שנה, המחשבה על כך שהוא היה יכול לירות במפקדי המחבלים מלווה אותו. הוא היה משוכנע שבני הארובה ישוחררו אחרי משא ומתן שהבטיח את שחרור המחבלים וסכום כספי משמעותי.
לא היה דבר שהכין אותו ואת חבריו לאותו לילה שחור. לאפשרות של פיגוע רצחני. אברהם מלמד, דן אלון, זליג שטורך, יהודה ויינשטיין ושאול לדני ניצלו. "הגרמנים עיצבו את האולימפיאדה כדי להשכיח את התקופה הנאצית, אנשי הביטחון היו ללא נשק, האוירה היתה טובה. לכן לא היתה בעיה להיכנס לכפר האולימפי", אומר שטרוך, "קשה לי להיות פה. זה יום עצוב. כי אני זוכר הכל ושמח כי אני רואה את כולם. היה לי מזל גדול שנשארתי בחיים".
הוא זוכר שהדלתות בחדרים לא היו נעולות. עד היום הוא סבור שמשה "מוני" ויינברג ז"ל שכיוון את המחבלים הלאה מעבר לחדר אחר גם להישרדות שלו ושל חבריו. זו הייתה פעולת טרור מתמשכת ולשמוע את שטרוך משחזר את הרגעים, שניה אחרי שניה, זה לא פשוט. שחזור מפיו של ניצול טראומה שתרד איתו יום אחד לקבר. כשהוא מדבר עושה רושם שזה מסייע לו להיפטר, או לפחות לנסות, מהמראות שמלווים את זכרונותיו.
בשקט הוא מספר לי על גופות מחוררות בכדורים, על ההחלטה של אחד החברים לברוח מקנה אקדח שהיה מכוון אליו. הזכרונות בשנים שעברו לא נותנים לו מנוחה. גם לא ההחלטה עכשיו של גרמניה לקחת בפעם הראשונה אחריות ולהודות באשמה. ממשלת ישראל החליטה אז שלא לשאת ולתת עם המחבלים תמורת חייהם של בני הערובה. גרמניה קיבלה על עצמה לנהל סוג של משא ומתן שנכשל, כאשר המחבלים הבינו שעבדו עליהם כבר היה מאוחר מדי. 11 גופות של אנשים שכמה שעות קודם לכן יצגו את המדינה.
מאז, זליג שטורך לא התגלח. כנראה נושא את האבל על פניו. חבריו אומרים שממשלת ישראל היתה צריכה לדאוג לא רק למתים אלא גם לניצולים, שגם הם נפגעו כאן. מבחינתם הם לא קורבן ולא גיבורים. הם ניצלו כי המחבלים עברו לחדר אחר. "המעגל שלי לא ייסגר לעולם, אני כל הזמן חי את זה. אותו רגע שרציתי לירות במחבל הראשי. אם הייתי יורה ומישהו אחד היה נהרג או אפילו נפצע הייתי אשם כל החיים".
שטרוך מצמרר, נוגע ללב. מדבר בנימוס, אפשר לחוש את תחושת החנק שלו בגרון. פיגועי טרור אינם סיפורים רק של אלו שקיפחו את חייהם, אלא גם של השורדים.