בקרב הענקים שיהיה היום (שישי, 15:45, שידור ישיר ב-5SPORT) בחצי גמר רולאן גארוס יש הרבה יותר ממשחק טניס. למעשה, זו רעידת אדמה שהתחילה לפני כשנתיים ושהזעזועים שלה נקלטו וטרם הופנמו.
אט אט פורשים המאסטרים הזקנים (מי זקן בגיל 36) ועל הבמה עולים ומככבים הילדים. עדיין לא כוכבי על, אבל מראים סימנים להתהוות של אותה גאונות שאפיינה את רוג'ר פדרר ורפאל נדאל, ואת נובאק ג׳וקוביץ שמשחק כאילו הוא משוחרר מחוקי הזמן.
היום יפגשו קרלוס אלקראס וג׳וקוביץ' בחצי הגמר רולאן גרוס. מפגש בין כוחות הפורצים וזורמים מנהר החיים, לכוחות המשמרים את המעמד העליון, בו זכו המבוגרים שעשו את אותה דרך והצליחו להגיע לפסגת ההר.
קשה לעמוד על הפסגה, ולהילחם מול הצעירים המטפסים, שכל ייעודם מכוון לנישול הזקן שאינו מוותר. הוא יודע שיגיע הרגע שכמו קודמיו, הוא ייאלץ לרדת מההר. הוא לא מתכוון לוותר אחרי שאף אחד לא נתן לו את מה שהוא השיג. לפעמים הוא שואל את עצמו: 'לשם מה להמשיך?'. הרי הוא השיג כל כך הרבה, אבל ככה עובד המוח שלו. זה חזק ממנו. הוא יכול לשבור שיאים, להיחשב כטוב בהיסטוריה של הטניס ועל זה לא מוותרים.
בעבר, שנאת ההפסד הייתה חזקה משמחת הניצחון. עכשיו מדובר על כבוד, על הערכה ועל אהבה. עד היום ג׳וקוביץ' לא קיבל את ההערצה שקיבלו רפא ורוג׳ר. סגנון המשחק שלו, הגאונות שלו, מתבטאים ביציבות פיזית ומנטלית לאורך זמן. הוא מקפיץ את הכדור לפני ההגשה יותר פעמים מכל שחקן אחר. הוא לוקח את הזמן לרשותו עד שהוא מוכן, ורק אז הוא עובר לפעולה. הוא חייב להיכנס להיכל התהילה של ההיסטוריה.
מולו יתייצב אלקראס שכבר מקבל הערצה, כבוד וציפיות על. הוא גורם לצופים בו להתפעל ולחוש את ההתעלות המזוקקת הנוצרת בשותפות שבין הצופה לשחקן. יש בו את הברק המאפיין צעירים והוא מעז להכות חבטות שלא ידעו על קיומן. הוא מחדש ומתחדש. הוא למד מהטובים ביותר ונכון לו עתיד מזהיר. הוא מגלם את התקווה שיש בלב כל אחד מהצופים והוא חייב לכבוש את הפסגה. זה החלום שלו.
אז היום זה ממש לא רק טניס. זה הקרב הנצחי שבין העתיד והעבר, שתמיד מתממש ברגע הזה.
כותב הטור הוא עמוס מיתר, פסיכולוג קליני שעובד עם ספורטאים על התעלות בזמן לחץ.