זכיתי לאהוב: פרידה אישית מרוג'ר פדרר
ה"בקהנד" הקטלני, החווייה האסתטית, היריבות עם נדאל שבנתה אותו עוד יותר - והפעמים שבהם היא זכתה לראות אותו מקרוב. מאיה רונן נפרדת מהאיש שהציל את הטניס
אי אפשר באמת להתכונן לרגע שבו הספורטאי האהוב עלייך פורש. כבר חודשים ארוכים היה ברור שזה הכיוון, ושאין לו את הברכיים לטורניר אחד אחרון, ועדיין ההודעה הגיעה בהפתעה. בבת אחת צריך להיפרד מאדם שאהבת הרבה שנים, ובמובן מסוים, להיפרד גם מחלקים בעצמך.
״היופי יציל את העולם״, כתב דוסטוייבסקי, ופדרר הציל את הטניס. בעידן שאחרי סמפראס-אגאסי, היה חשש שטניס הגברים ייכנס לריק, בדומה למה שמתרחש כעת בסבב הנשים, כשאין כוכבות גדולות ויריבויות שיגדירו את הענף. ואז הגיע רוג׳ר, אז עוד קראנו לו ״רוז׳ה״. כמו כל מלך לעתיד, גם לו היה את רגע ההצהרה, כשהדיח את סמפראס בממלכתו אשר בוימבלדון וסימן עצמו כיורש.
בתקופה שלפני עלייתו של נדאל, פדרר החזיק את הענף על הבקהנד היפהפה שלו. זו הייתה התקופה שבה רבים התאהבו בו, וכך גם אני. צפייה בו הייתה חוויה אסתטית, מושג חמקמק שנשמע קלישאתי ונוטה להפרזה, אבל מי שראה, יודע. בדיוק כמו כשרואים יצירה קלאסית מהרנסנס, פשוט יודעים שהיא יפה, ואפילו לא חייבים להסביר ולא בטוח שאפשר. בשנים הללו הוא נראה מושלם, אחד ויחיד, ״הפנומן השוויצרי״, קראנו לו בחדשות הספורט.
אבל בשביל גדולה אמיתית זה לא מספיק, ובלי רפאל נדאל, לא היה רוג’ר פדרר. היריבות ביניהם, נתנה עומק לדמות של פדרר, בין אם בנצחונות, ובין אם בהפסדים. הגמר ברולאן גארוס ב 2008 שבו נדאל ריסק ומחץ את היריב הגדול היה הרגע שבו ברור היה שהשוויצרי פגש את הקריפטונייט שלו, והכניס מעורבות רגשית עמוקה לאוהדים של כל אחד מהצדדים.
המשחק הגדול בהיסטוריה של הטניס - גמר ווימבלדון 2008 - כבר נתן לה מימדים מיתיים. אבל מבחינתי הרגע בקריירה שמאפיין יותר מכל את הדמות של פדרר, הוא הגמר באוסטרליה 2009, שבו פדרר, שכל כך רצה להשוות את השיא של סמפראס, נשבר בבכי אחרי ההפסד לספרדי, ובמשפט אחד הגדיר את העשור הבא שיגיע: ״אלוהים, זה הורג אותי. אולי אני אנסה בפעם הבאה״.
והוא ניסה. אלוהים יודע כמה שהוא ניסה. אלוהים יודע כמה שהוא הצליח. 2009-10 היו חלומיות, כולל הזכיה ברולאן גארוס (שוב תודה על זה רובין סודרלינג), שבירת השיא של סמפראס והקביעה המוחלטת שהוא הגדול מכולם, נכון לתקופה ההיא.
אבל הסדקים המשיכו לצוץ, גם בטניס, וגם בראש. ג׳וקוביץ׳ נעץ בו פגיונות, נדאל שלף מולו חרבות. פדרר החליף מאמנים, החליף מחבט, החליף טקטיקות, עשה הכל כדי להישאר רלוונטי. בשלב מסוים באמצע העשור, כבר היה נראה שלא משנה מה הוא יעשה, הוא כבר לא מסוגל. אבל לכל ספורטאי גדול, מגיעה הגאולה, וזו של פדרר הגיעה ב-2017 שוב אוסטרליה, שוב נדאל. שוב תסריט של חמש מערכות, שוב דמעות, הפעם של אושר.
זכיתי לראות את פדרר במו עיניי מספר פעמים - 2011, בפוקס של החיים שלי הקלקתי בזמן באתר והצלחתי לקנות כרטיס לסיבוב שני בוימבלדון, מול אדריאן מנארינו. מהמשחק הזה אני זוכרת את הצליל של טפיפות הרגליים של פדרר. השקט של המגרש המרכזי מאפשר להרגיש את הדקויות הללו, והמוסיקה הזו הדהדה בכל היציע.
2012, רבע גמר רולאן גארוס מול דל פוטרו, אחד הקאמבקים הגדולים של פדרר מפיגור שתי מערכות לניצחון, בשלב הזה בקריירה שבו הכשרון לבד לא הספיק והוא היה צריך להראות שהוא לוחם, מול ארגנטינאי ענק שתמיד השאיר את הלב שלו במגרש. ממסיבת העיתונאים אני בעיקר זוכרת את כפות הידיים העדינות שלו, שנראו כאילו הרגע יצא ממניקור, ולא מעוד קרב סיזיפי.
זכיתי לראות אותו גם ב 2014 בטורניר סוף השנה, ב 2017 בין אס אופן, ב 2018 בוימבלדון. בכל אחד מהמקומות הללו, כשהוא נכנס למגרש, הקהל היה שבוי שלו. בין אם בהוד והדר של ווימבלדון, בין אם ברעש של פלאשינג מדו, האוהדים היו מטורפים עליו, וכן, הוא קיבל אהבה בעוצמה כזו גדולה, יותר ממה שנדאל או ג'וקוביץ' קיבלו ויקבלו אי פעם.
באהדה לטניסאי, יש אשלייה של אינטימיות עמוקה, שנובעת מאלפי שעות של אחת על אחד כי בניגוד לספורט הקבוצתי, בטניס זה רק הוא על המגרש, עם אינספור קלוזאפים והבעות פנים ורגעים דרמטיים של לחיות או למות. יש כבר pattern recognition - איך הוא יסדר את השיער, ומתי היד שלו לחוצה, ואיך נשמעים הצעדים שלו, ומתי הוא מאמין, ומתי כבר לא.
רכבת ההרים הרגשית היא משותפת והיא נבנתה לאורך שנים. מבחינתי האישית, פדרר התייצב לי בחיים בתקופה שבה יכולתי להתמסר לו כליל. לצפות בו שעות, בלי בעל, בלי ילדים, בלי מחויבות, בלי דאגות. אהבה שאין כמוה, וגם לא תהיה, כי אני כבר לא אהיה בת עשרים שוב.
האם הוא הגדול מכולם? כנראה שהוא כבר הפסיד בדיון הזה. פעם זה היה לי ברור שכן, אבל עם השנים, היה לי יותר ויותר קשה לטעון טיעונים בויכוח המשכר והאינסופי מול אוהדי רפא ונולה. שימשיכו לספור גראנד סלאמים, אני יצאתי מהמשחק.
וזהו, אני כבר מדמיינת איך בערך עוד עשרים שנים אני אשב עם הנכדים לראות את וימבלדון בטלויזיה. אני אצביע על האיש עם הבלורית המאפירה ביציע, כמו שעכשיו אני רואה את ביורן בורג או את רוד לייבר. אני אספר להם איך האיש הזה היה חלק מהלב שלי כל כך הרבה זמן, ואיך בבת אחת, אמנם עם התראה, הוא נעלם.
הם לא יבינו על מה אני מדברת כי הם יהיו עסוקים בדיון ״הגדול מכולם״ משלהם, ורק אני אחייך בחיוך של אחת שיודעת. אחת שזכתה.