חוזרת לאופנה: מכבי ת"א תפגוש מילאנו אחרת

בתחילת עונת 2016/17, שילבו ידיים 11 קבוצות והוציאו את היורוליג לעידן חדש – ליגת היורוליג. שלוש שנים לאחר מכן, תשע מתוך אותן קבוצות הצליחו להגיע לפלייאוף, רק שתיים, עדיין לא. אחת מהן היא מכבי ת"א, השניה ארמני מילאנו. שני מועדוני ענק, שניסו למצוא את הנוסחה להצלחה כמעט בכל דרך אפשרית, אבל הצליחו להיכשל פעם אחר פעם במסגרת האירופית, כשגם בליגות המקומיות ההצלחות לא הגיעו בקלות המיוחלת, ולפעמים אפילו לא הגיעו כלל.

לכן אפשר להבין את האופטימיות הגדולה ששוררת סביב שתי הקבוצות כשהן מגיעות למפגש ישיר על המקום הראשון ביורוליג, כאשר שתיהן סוחבות מאזן נהדר של שישה ניצחונות מול שני הפסדים. ההבדל הגדול הוא שבעוד מכבי ת"א משייטת בליגה הישראלית, הקשיים של מילאנו מגיעים דווקא בארץ המגף שם אחרי תשעה משחקים היא מוצאת את עצמה עם ארבעה הפסדים. מאזן לא מתקבל על הדעת לקבוצה בסדר גודל שכזה, בטח נוכח היריבות שהיא פגשה עד עכשיו בליגה האיטלקית.

אבל בוא נשים את הבעיות המקומיות של מילאנו בצד, ונתמקד בבניה מחדש שעברה על המועדון בקיץ האחרון. אחרי כמה שנים שבהן הביאה מאמנים שנויים במחלוקת מבחינת ההתאמה שלהם לרמות הגבוהות ביותר, כמו יסמין רפשה וסימונה פיאניג'יאני, הלכה מילאנו לטופ של הטופ. אטורה מסינה עזב את הכסא הנוח לצידו של גרג פופוביץ' כדי לעמוד בראש הפרוייקט המילאנזי – הוא מונה לג'נרל מנג'ר במקביל לתפקידו כמאמן, ועשה, כמו שאומרים במחוזותינו – "חריש עמוק", כדי להתאים את השחקנים בקבוצה לפילוסופיות ולטקטיקות שהוא מאמין בהן, והביאו אותו להצלחות יוצאות דופן בימיו בוירטוס בולוניה וצסק"א מוסקבה.

בקו האחורי הוא מינה בעל בית – סרחיו רודריגס, על חשבונו של מייק ג'יימס. שחרורו של ג'יימס הגיע בשלב מאוחר יחסית בקיץ, וזאת למרות הבטחה מוקדמת של המאמן האיטלקי לגארד האמריקאי כי יהיה לו מקום במילאנו גם בעונה הנוכחית. אפשר לקבל את הנחת היסוד של מסינה שישנה בעייתיות מסויימת בהצבתם של רודריגס ומייק ג'יימס כשני מובילי הכדור, כי מדובר בשני גארדים התקפיים וכשרוניים בצורה בלתי רגילה, אך כאלה שברמה ההגנתית לוקים בחסר. עם זאת, אם נצא מנקודת ההנחה שקשיים כלכליים לא קיימים במילאנו, יכול להיות שהיה מקום לשניהם, בתוספת לגארד נוסף שיוכל למלא את החלל ההגנתי. אבל זה, איך שאומרים – מים מתחת לגשר.

הבעיה האמיתית של מסינה מתחילה במחליף/מחליפים של סרחיו רודריגס. שלבין מאק, אחד מהשחקנים בעלי הרזומה המפואר ביותר שהגיעו הקיץ מה-NBA, מתקשה בינתיים להתאקלם למשחק האירופי. מעבר לפציעה שהגבילה אותו ל-4 משחקים בלבד עד כה ביורוליג, בדקות שהוא על המגרש, מילאנו פשוט קופאת – מה זאת אומרת? ב-66 הדקות ששיחק עד כה ביורוליג, הקבוצה שלו נמצאת במינוס 30 נקודות. אין צורך לציין שמדובר בשחקן עם האפקט השלילי ביותר במילאנו עד כה, וזאת לעומת רודריגס, שב-217 הדקות שלו על הפרקט – מילאנו נמצאת ב-30+.

מעבר לבעיות ההתאקלמות של שלבין מאק, מילאנו נמצאת בבעיה כשרודריגס יורד לנוח. נמניה נדוביץ' הוא גארד מעולה, צלף אדיר, אבל ניהול המשחק לא זורם בוורידים שלו. אנדראה צ'ינצ'אריני מתאים לליגה המקומית, אבל הרבה פחות ליורוליג. ופה למעשה נגמרות האופציות, ואפשר לציין את המובן מאליו – בלי סרחיו רודריגס על המגרש, מילאנו היא חצי קבוצה.

דבר נוסף שמעיב על העונה המוצלחת של מילאנו ביורוליג עד כה – הפציעות. הסנטר הבכיר שלה, ארתוראס גודאיטיס הליטאי, לא החל את העונה כי לא סיים את ההחלמה מקרע ברצועה הצולבת. כשחזר, ראו איך מילאנו פורחת, כשיש לה איום אמיתי בעמדה מספר 5.  אבל אחרי 4 משחקים (בכולם מילאנו ניצחה), גודאיטיס שוב נפצע, הפעם בשורש כף היד, ויצטרך לשבת בצד עוד כמה שבועות.

גם אמדאו דלה ואלה צפוי לראות את המשחק מול מכבי ת"א מהיציע. בשנה שעברה, זה היה מצב די קבוע עבור הגארד האיטלקי, גם כשהוא לא היה פצוע. אבל העונה, דלה ואלה הפך לאס של מסינה מהספסל – עם 42+ בדקות שלו על המגרש, סיפק דלה ואלה "אינסטנט אופנס" למילאנו, כשהכימיה בינו לבין לרודריגס היוותה את הזרז לרצף של שישה ניצחונות עבור הקבוצה האיטלקית. אבל גם הוא, כמו גודאיטיס, סובל כרגע מפציעה בעקב שמאל. החשש הוא שמדובר בדורבן, ולכן גם זמן החזרה שלו ברור – זה יכול להיות הערב, אבל בפציעות טורדניות שכאלה, חזרה מוקדמת עשויה להזיק, הרבה יותר מלעזור.

680 מילים החזקתי את ההתרגשות ולא כתבתי שום דבר על לואיס סקולה. כן הוא בן 39. וכן, הוא לא שומר גדול, ואפשר לנצל את זה. אבל עד לפני שלושה חודשים, אף אחד בעולם, כולל סקולה עצמו, לא דמיין לראות אותו בקבוצת יורוליג עם 12.6 נק' בממוצע, 6.3 ריב' וקולע 41% מחוץ לקשת. האגדה הארגנטינאית הוא חלק אינסטרומנטלי בתוכנית המשחק של מסינה, על אף שהצטרף למילאנו רק יומיים לפני פתיחת העונה ביורוליג. הוא מטרה בתוך הצבע, כשהניסיון שלו והמיקום בעמדה מספר 4, מקשה לפרקים על היריבות להתאים לו שומר. אגב, בפעם האחרונה שהוא פגש את מכבי ת"א, זה היה במרץ 2007 – ואני בטוח שלא תופתעו לשמוע שהוא סיים כקלע המוביל של טאו ויטוריה עם 25 נק'.

דיברתי איתכם פה על לא מעט חסרונות ובעיות שיש למילאנו, אבל בכל זאת – מדובר בקבוצה עם מאזן 2:6, שכבר רשמה השנה ניצחונות על ברצלונה, פנאתינייקוס, פנרבחצ'ה ובאסקוניה. אז בראש ובראשונה מדובר בקבוצת הקליעה משלוש הטובה ביותר ביורוליג – 44.3%, וזה עוד אחרי שבהפסד במשחק הפתיחה מול באיירן היא סיימה עם 4 מ-18 מהשלוש.

בסגל שלה כיום אפשר למצוא שחקן אחד בלבד שלא קולע – הסנטר קיילב טארזוסקי. יש למילאנו אופציה להעמיד חמישיות של קליעה קטלנית, לדוגמא – רודריגס באחד, נדוביץ' בשתיים, מייקל רול בשלוש, ולדימיר מיצוב בארבע, וג'ף ברוקס/לואיס סקולה בחמש – תבחרו אותם. אופציות הקליעה המגוונות, יחד עם תוכנית המשחק הטקטית, ולפרקים האיטית ומשעממת של אטורה מסינה, יוצרות התקפה סבלנית שלא תהסס לחלוב את שעון ה-24 עד לסיומו, לפני שתגיע לזריקה פנויה. ויש מי שיזרוק וגם יקלע.

עוד דבר שהיה חסר מאוד במילאנו של השנים האחרונות הוא אופי. במהלך רצף הניצחונות שלה (שנקטע בשבוע שעבר ע"י חימקי), היו לה חמישה ניצחונות חד ספרתיים, וקשה לומר שהיא באמת הרשימה באותם משחקים. אבל היא ניצחה. לפעמים בזכות ריצה גדולה. לפעמים בזכות ההגנה.  לפעמיים בזכות קו העונשין. בסוף ביורוליג צריך לדעת לגרד ניצחונות, ולא כל כך משנה איך.

למשחק הערב (שלישי, 21:45) מול מכבי ת"א מגיעה מילאנו קצת בלחץ. שני הפסדים רצופים ביורוליג ובליגה, הפציעות שהוזכרו קודם לכן, ושתי יריבות בדמותן של מכבי ת"א ואנאדולו אפס שמגיעות למדויילנום פורום בפער של 48 שעות. ניצחון אחד, ובטוח ששניים, יחזירו את השקט למסינה והפרוייקט המתהווה שלו. אבל שני הפסדים ביתיים, עשויים להחזיר את הרגשת חוסר הבטחון ואי השקט, שבמילאנו מכירים – יותר מדי טוב.