איקרוז: דריק רוז ייזכר כטרגדיה ספורטיבית
הרכז המופלא הגיע לעיר צמאת הצלחות בדמות שיקגו, עם עול ציפיות עצום, ואז עשה את הבלתי אפשרי - והראה שהוא מסוגל לעמוד בהן. רק שאז, כשהוא הכי קרוב לשמש, התחילה הנפילה - ושום דבר כבר לא חזר להיות כמו קודם. ערן סורוקה נפרד מה-MVP הצעיר בתולדות ה-NBA
הסיפור של איקרוס הוא אחד הידועים במיתולוגיה היוונית. בנו של דדלוס, שבנה יחד עם אביו כנפיים מנוצות ציפורים, הוזהר שלא לעוף גבוה מדי ולהתקרב לשמש, כדי שזו לא תתיך את השעווה בכנפיו, אבל התלהב יותר מדי מיכולתו להגביה טוס - וזה נגמר בסיפור שכולנו מכירים. בניגוד לאיקרוס, שעף גבוה מדי, נפל לים וקיפח את חייו, דירק רוז עדיין איתנו; אבל כל כך הרבה אלמנטים בסיפור של השחקן הכל כך אהוב וכל כך חסר המזל הזה נראים כאילו נלקחו ממחזה מוסר יווני קדום.
רוז היה, לא פחות, המושיע של שיקגו בולס. המועדון הגאה שרק התחיל להתרומם מהעפר אחרי פרישת מייקל ג'ורדן, סביב שחקנים כמו לואול דנג, בן גורדון וקירק הינריך, התחבר לשורשים כקבוצה גאה ומחוספסת שעובדת קשה. אבל כשאתה הרכז השני בלבד שנבחר ראשון בדראפט ב-29 השנים שחלפו מאז עשה זאת מג'יק ג'ונסון, וכשאתה מגיע לעיר ולקבוצה שצמאות להצלחות, הלחץ להצליח עצום. "הוא הפך מרעיון למושיע", כתב עליו מייק נאדל בסטייט ג'ורנל-רג'יסטר המקומי יום אחרי הבחירה ביוני 2008, "ועוד בעיר הולדתו".
את רוז, רק בן 19 אז, הלחץ לא הפחיד. "ברור שיהיה לחץ, אבל אני רגיל לשחק בשיקגו כך שזה לא ישנה הרבה", אמר במסיבת העיתונאים בה הוצג, "אני חושב שאבוא ואהיה המנהיג של הקבוצה, כך אני מרגיש. אני יכול להוביל על המגרש ומחוצה לו. הגיל לא משנה, אלא כמה אתה אפקטיבי, ואני חושב שכישורי המנהיגות שלי הולכים ומשתפרים".
"סליחה, דירק", כתב נאדל באותו טור, "אבל לזרוק לסל בתיכון סימאון לא בדיוק דומה למשחק ביונייטד סנטר מול אוהדים עצבניים ששילמו מאות דולרים לכרטיס. הוא היה הבחירה הברורה מאליה עבור ג'ון פקסון, ג'נרל מנג'ר הבולס, שהקבוצה הלא-מתפקדת שלו היתה זקוקה נואשות להובלת כדור, מסירה, מוסר עבודה, לחץ הגנתי ומנהיגות. ועדיין, אי אפשר לא לדאוג - לפחות קצת - מרמת הציפיות המופרזת ממנו. מאמן קנזס ביל סלף אמר עליו שהוא מסוגל להוריד ריבאונד ולהגיע לסל בשלושה כדרורים. האם אפילו מייקל ג'ורדן בחליפת איש הברזל היה מסוגל לעשות דבר כזה?".
"אנחנו מסודרים ל-10-12 שנים הבאות"
רוז לא הקשיב לדואגים, לחוששים, לסקפטיים. הוא יצא והנהיג את שיקגו בולס. לא בשחצנות ויהירות, אלא בדוגמה אישית, מוסר עבודה גבוה, אתלטיות וחוסר מורא מהסוג שאפיין את הרכז הקודם שנבחר ראשון בדראפט, 12 שנים קודם: אלן אייברסון - עוד MVP ושחקן אהוב שמעולם לא קיבל את הקלוז'ר שהיה ראוי לו. רק שאצל רוז, הכל קרה אפילו מהר עוד יותר. הוא היה מוצק יותר מאייברסון, שקל 15 קילו יותר, היה גבוה ב-7 סנטימטר, אולי גם אתלטי יותר, ועדיין כל כך הזכיר אותו בכניסות המטורפות לסל, שפעמים רבות נגמרו בדאנק מטורף.
הנסיקה היתה מהירה. שנה ראשונה, 16.8 נקודות לערב ורוקי העונה. שנה שנייה, אולסטאר. שנה שלישית, 25 נקודות למשחק ו-MVP בגיל 22, הצעיר בהיסטוריה, בקבוצה שסיימה במאזן 20:62. דוויין ווייד ולברון ג'יימס ייסדו במיאמי את הסופר-טים הראשונה, בוסטון סלטיקס הלכה ודעכה, ובעיר הרוחות נוצר לו הוריקן שעלה בסערה למרומי הטבלה, ואיים להפוך לכוח דומיננטי, בדיוק כמו שחזה פקסון, כשאמר עם הבחירה ברוז: "אני חושב שהוא כישרון מיוחד. יש לו כוח ומהירות ייחודיים שאין להרבה רכזים בליגה הזו. הוא בן 19, ואנחנו מרגישים שכיסינו את העמדה הזו ל-10, 12 השנים הבאות".
פקסון, האיש ששיחק עם מייקל ג'ורדן הבלתי מנוצח בגמרים ואפילו הביא לו אליפות אחת, לא האמין כנראה במונח "נאחס". רוז נתן לו סיבה טובה להאמין במונח "החזרת עטרה ליושנה". בעונת ה-MVP, הוא העלה את הרמה שלו בפלייאוף וקלע 27 נקודות למשחק, עד שהפסיד ללברון ושות' בגמר המזרח. למרות ההפסד, העתיד היה ורוד. "למדתי בעונה האחרונה שהמצב הגופני שלי לא היה מספיק טוב בסוף העונה", סיכם אז רוז, "ועל זה אעבוד בקיץ. פשוט הייתי עייף, הגוף שלי היה מותש. זה היה קשה ואלמד מזה".
פרט לעול הדקות, רוז גם היה, בגדול, מרכז ההתקפה של שיקגו בולס. "אם אתה אוהד שיקגו, אתה אוהב לקרוא את הדברים של רוז", כתב קורט הלין ב-NBC Sports אז, "אבל זה לא אומר שהוא צודק. קרלוס בוזר יכול לקלוע, אך הבולס צריכים בקבוצה עוד מישהו שמסוגל ליצור זריקות, עדיף בעמדת הרכז". זה אולי היה הסימן מבשר הרעות הראשון, כשהרוחות החלו לסעור סביב רוז עצמו. הרכז המבטיח והמדליק לא ידע מה עומד לפגוע בו.
12 הפרש, דקה וחצי לסיום
טום ת'יבודו קיבל את הג'וב הראשון שלו כמאמן ראשי בשיקגו בולס בקיץ 2010. הוא היה מאמן נהדר, יסודי, הגנתי ומלא תשוקה, אבל גם כזה שידוע בכך ששוחק את השחקנים שלו יותר מדי. בעונה הראשונה שלו, שני שחקנים שלו - דנג ורוז - היו בטופ-10 של הליגה בדקות משחק. כחודש אחרי שסיים את העונה, הבולס לא יכלו לדאוג לו יותר; הליגה נכנסה להשבתה ממושכת והשחקנים היו צריכים לדאוג לעצמם. כשהוא חזר, זה היה לאחת משתי עונות ההשבתה הדחוסות והזכורות לרע בתולדות הליגה: 66 משחקים שנדחפו לתוך פרק זמן קצר מדי. רוז החמיץ 27 מתוך 66 משחקי העונה הרגילה בגלל מגוון פציעות, ואז הגיע הפלייאוף, שגם אליו שיקגו נכנסה מהמקום הראשון, עם ים ציפיות.
על פניו, 12 הפרש דקה וחצי לסיום משחק 1 זה לא מצב שבו אתה משאיר את הכוכבים שלך על הפרקט. בטח לא בעונה כזו. ת'יבודו, למרבה הצער, עשה ת'יבודו. רוז הלך על פיק'נ'רול עם ג'ואקים נואה כדי להתנתק משומרו הצעיר ג'רו הולידיי, ובצעדי דילוג סופר-אתלטיים, קפץ לתוך הצבע כדי לסדר מצב קליעה לחבריו. את השניות הבאות אף אוהד NBA לא ישכח: רוז קורס לפרקט ומחזיק את הברך. האבחנה: קרע ברצועה. בלעדיו הבולס היו אבודים, והודחו בסיבוב הראשון מול המדורגת 8. זו היתה רק הפציעה הראשונה בשרשרת. רוז החמיץ עונה שלמה, ובזו שאחריה, שותף בעשרה משחקים בלבד. גם כשהוא חזר, הוא מעולם לא הגיע שוב לרף הציפיות המטורף שהיה ממנו. האתלטיות והכוח המתפרץ לא היו שם כמו פעם, מה שרק הגביר את התסכול.
"קשה להבין כמה משמעותי היה רוז עבור שיקגו אם לא היית מכאן", כתב עליו ריקי אודונל ב-SB Nation באפריל 2013, "הסיפור של עלייתו לגדולה היה כמעט טוב מכדי להיות אמיתי. הוא בא מאנגלווד, דרום העיר, אזור שידוע כמוקד עוני ואלימות. הבולס קפצו 9 מקומות בדראפט כדי לקחת אותו, עם 1.7% אחוז בלבד. זה הרגיש כמו גורל, שידוך משמיים, והעובדה שהוא עשה הכל ברמות מדהימות של צנעה ושקט רק הפכה את הסיפור לטוב יותר".
הבולס ידעו מה דריק רוז מסוגל להיות. וכשהם הבינו שהוא כבר לא יחזור לרמה הזו, הם נאלצו להיפרד ממנו ופינו את הדרך לפרנצ'ייז פלייר הבא, ג'ימי באטלר. בי.ג'יי ארמסטרונג, גארד אחר מתקופת האליפויות של ג'ורדן שהפך לסוכנו של רוז, היה זה שהתקשר אל הלקוח שלו באמצע צילומי סרט דוקומנטרי בלוס אנג'לס ובישר לו שהוא נשלח לניקס. "אתה משקר!", הגיב רוז ההמום לעיני המצלמות. "אמרתי לו שלא משנה מה קורה, אנחנו צריכים להמשיך בתנועה", סיפר ארמסטרונג כעבור שנים לפורבס, "כך נוהג העולם".
היי, לפחות יש חוק על שמך
הפציעה שהרסה כל כך הרבה קריירות, בעיצומה של עונה דחוסה שנבעה ממאבקים על אגו וכסף, כשהוא משחק אצל מאמן שמתקשה להבין את הגבול בין להסתמך על שחקן לבין לשחוק אותו, היתה רק אלמנט אחד בנאחס ששמו דריק רוז. ההצלחה המוקדמת שלו גם הביאה את הליגה לשנות את ספר החוקים. בהסכמי השכר, יכול שחקן שמסיים את 4 שנות חוזה הרוקי לקבל, בתור התחלה, 25% מתקרת השכר הקבוצתית בחוזה הגדול הראשון שלו, אלא אם עמד בקריטריונים הבאים: בחירה לאולסטאר בעונתו הרביעית כמקצוען או בשתיים משלוש העונות שקדמו לכך; בחירה לשחקן ההגנה של העונה; או בחירה ל-MVP. במקרים כאלה, החוזה הבא שלו יתחיל ב-30% מתקרת השכר הקבוצתית.
המצב הזה כל כך נדיר, שהיחיד שיכל לקבל חוזה כל כך גבוה באותה תקופה היה דריק רוז. באופן לא פורמלי, התקנה שנקבעה נקראת "חוק דריק רוז". כיום, בכל פעם שבה שחקן צעיר עומד בקריטריון החדש, ועומד לקבל סכומי כסף מטורפים - מזכירים שזה בזכות דריק רוז. האיש שפרץ את הסכר וצ'יפר המון כוכבים צעירים שבאו ושעוד יבואו אחריו, גם מקשה כיום על מנג'רים לבנות קבוצות כוכבים - לפעמים המיליונים הנוספים ששחקן מקבל בזכות חוק רוז הם אלה שעושים את ההבדל.
גם אחרי שעבר קבוצות, רוז לא חזר לעולם לרמה ההיא. הוא התמיד בקריירה של שחקן משלים, כזה שאף פעם לא יהיה טוב מספיק כדי להיות כוכב, אבל תמיד יזכירו לו את ה-MVP. מיתולוגיה מהלכת. הוא כנראה יעשה היסטוריה כ-MVP הראשון שלא ייכנס להיכל התהילה, מפני שההצלחה שלו הגיעה מהר מדי, בתקופה קצרה מדי, בה לא הצליח להותיר חותם. הוא המשיך להנהיג, לפעמים גם מהספסל, לחנוך שחקנים צעירים, אבל זה לא עזר. כל קרוסאובר שביצע, כל כניסה לסל עם כוח מתפרץ, הזכירו לאנשים את הפוטנציאל האדיר שהיה, וכל פעם שהיה אוכל הטעיה של שחקן יריב בהתקפה הבאה או מאבד כדור, לא נותר אלא להחמיץ פנים בעצב מול המסך.
רוז מסיים את הקריירה כאחד ה-'What ifs' הגדולים בהיסטוריה. כשחקן שהצליח להתעלות גם על הציפיות האופטימיות ביותר, עד שהתקרב לשמש, מהר מדי, גבוה מדי. בניגוד לבנו של הממציא מהמיתולוגיה היוונית, דריק רוז עדיין איתנו. בדיוק כמו איקרוס, גם דריק-רוז - לפחות במישור הספורטיבי - ייזכר כשם נרדף לטרגדיה.