קבוצה נגד כוכב: בוסטון גדולה על דאלאס?
כרגע - זה לא כוחות. הפספוס של לוקה, המהלך שמשקף את הגמר וה-MVP עד כה
דרק ווייט עשה עבודת הגנה מעולה על קיירי ארווינג. השעון הראה 5:25 דקות לסיום הרבע השלישי, הגארד של דאלאס הסתבך באחד על אחד, ראה מולו את קריסטפס פורזינגיס מגיע לעזרה ואז מסר לדרק ג`ונס ג`וניור שנשאר פנוי לחלוטין על קשת השלוש. התוצאה - איירבול.
במשחק מספר 2 בגמר ה-NBA בוסטון העניקה ליריבתה הזדמנות חד פעמית לגנוב את הביתיות ולשנות את המומנטום להמשך הסדרה, אבל המאבס, כמו הזריקה של ג`ונס ג`וניור, לא נראו בכיוון. קיירי עדיין לא הצליח להשתחרר מהאזיקים של הגנת הברזל הירוקה, ווייט סיפק רגע גדול בקלאץ` ובזמן שקבוצה אחת שיחקה טקטי ואגרסיבי, השנייה לא נראתה באותה רמה.
המשימה של כל אנדרדוגית/קבוצה בלי ביתיות היא לקחת את מה שנותנים לה. לדעת לזהות צ`אנס ולהסתער עליו. משחק 2 היה כתוב כמשחק של דאלאס (כפי שקרה לבוסטון נגד מיאמי וקליבלנד), אך הטקסנים לא ידעו לנצל המומנטום של לוקה דונצ`יץ` או את ההחטאות הלא אופייניות בצד השני. ובאותן דקות בהן DJJ רשם את האיירבול המביך - הסלטיקס יצאו לריצת 0:10 שהעניקה להם יתרון דו ספרתי ראשון, ומשם הם השתלטו על העסק עד הניצחון 98:105 וה-0:2.
כבר אחרי המשחק הראשון החבורה של ג`ייסון קיד הבינה שהיא נתקלה בחיה מסוג אחר, כזו שמגרדים מולה ניצחונות וזקוקים להתעלות של כמה שיותר שחקנים וגם לקצת מזל, מה שלא היה לה באי-שריקה לעבירה של ווייט על פי ג`יי וושינגטון בדקה האחרונה. בכל אופן בדאלאס יש שחקן אחד שהגיע לסדרה - לוקה (גם הוא לא בשיאו), ובבוסטון יש קבוצה שהגיעה לסדרה. וזה כשג`ייסון טייטום רגוע מאוד. כרגע, במבחן העין, זה נראה לא כוחות. זה נראה כוכב על מול קבוצת על.
באמת קשה להאשים את דונצ`יץ`, ששוב היה היחיד שתפקד וסיים עם 11/11/32 לצד 4 חטיפות, אבל הוא לא יכול להרשות לעצמו לרשום 8 איבודים, 4 מ-8 מהעונשין או 1 מ-6 מהשדה ו-2 איבודים בכל הרבע האחרון. נגד קבוצה כמו הסלטיקס, אלופת המערב צריכה מאסטר-פיס של לוקה + לפחות 25 נקודות של קיירי + ששחקני המשנה יקלעו את הזריקות הפנויות.
כל מה שאתם יכולים לעשות לא טוב, אנחנו יכולים לעשות עוד פחות טוב
דאלאס הגיעה למשחק השני בסדרה במטרה לעצור את גשם השלשות של קבוצת השלשות הטובה ב-NBA ולהכריח אותה לנסות לנצח אותה בתוך הקשת. זה הצליח.
הסלטיקס, שצלפו 7 שלשות ברבע הראשון של משחק 1, פתחו את משחק 2 עם 0 מ-8 מחוץ לקשת ולולא השלשה של אל הורפורד 3.6 שניות לפני הפסקת הרבעים הראשונה, הם היו סוגרים רבע ראשון ללא שלשה, בפעם הראשונה בכל העונה המופלאה שלהם.
את המשחק בוסטון סיימה עם 25.6% משלוש (10 מ-39), אך המאבס איכשהו קלעו באחוזים נמוכים יותר - 23.1% (6 מ-26). השחקנים בלבן-כחול שלא עונים לשם לוקה דונצ`יץ` קלעו 2 מ-17 משלוש (11.8%), כשרוב הזריקות היו נוחות לגמרי.
ג`ונס ג`וניור רשם 0 מ-3 משלוש, כך גם ג`וש גרין וגם קיירי, שירד ל-0 מ-8 מחוץ לקשת בסדרה. השלשות לא נכנסות, אז לפחות העונשין יאזן קצת, נכון? ובכן, הסלטיקס הלכו 20 פעמים לקו לעומת 24 של המאבס, אבל קלעו 19 (95.0%) בהשוואה ל-16 (66.7%).
ג`יידן הרדי (13 נקודות במשחק 1) קיבל שתי דקות פרקט וטים הארדוויי ג`וניור בכלל לא שותף. במשחק בו המאבס לא פוגעים, הם ראויים להזדמנות רצינית.
כולם התרכזו בקו האחורי הלא נכון?
הסיפור אולי המרכזי ביותר לקראת הגמר היה הצמד לוקה את קיירי, אבל בינתיים הקו האחורי של ג`רו הולידיי ודרק ווייט משמעותי בהרבה.
משחק 2 היה ה-משחק של הולידיי, שסיים עם 26 נקודות ב-79% מהשדה (11 מ-14), 11 ריבאונדים, 3 אסיסטים ו-0 איבודים. ווייט מוסיף 18 עם 5 ריבאונדים, 3 חטיפות ו-2 חסימות וביחד הם נראים לא רק כמו צמד הגנתי קטלני, אלא פשוט כמו צמד מנצח שעושה את כל הדברים הקטנים ושווה אליפות.
"אני בחור שבא לעזור", כך הולידיי תיאר את עצמו, "אני פה כדי לנצח. אני לא מסתכל על עצמי כסופרסטאר כמו ג`ייסון טייטום וג`יילן בראון כי אין עליי את אותו לחץ לספק את הסחורה".
הולידיי, שעלה למאזן 1:23 העונה במשחקים עם 14+ נקודות, הוא השחקן הראשון מאז מייקל ג`ורדן ב-1998 עם לפחות 38 נקודות, 19 ריבאונדים, 8 אסיסטים ו-0 איבודים במשחקים 1-2 בגמר.
בראד סטיבנס הרכיב קו אחורי שכנראה נדבר עליו עוד הרבה שנים, ובדקות הסיום של משחק 2 שני הגארדים סיפקו מהלך שמשקף את האיכות שלהם וגם את הגמר כולו.
קצת יותר מ-4 דקות לסיום, כשהסלטיקס הוליכו 89:97, וושינגטון החליט להוביל כדור, הולידיי נצמד אליו עוד לפני קו החצי והשיג דיפלקשן שהוריד זמן מהשעון. ללוקה לא הייתה ברירה אלא למסור את הכדור קדימה ו-ווייט זינק לחטיפה גדולה. איך המהלך הסתיים? עם שלשה של הולידיי. בוסטון שומרת ומענישה, דאלאס משחקת מבולגן ולוקה קורבן של המהלכים של חבריו.
ה-MVP של הגמר
נקדים את המאוחר וננסה לענות על השאלה מיהו ה-MVP של סדרת הגמר עד כה. משום שאנחנו לא בימי ג`רי ווסט והמאבס בפיגור כפול - לוקה מחוץ למשוואה. אז נשארנו עם שלושה מועמדים כרגע: ג`יילן בראון, ג`רו הולידיי וג`ייסון טייטום.
הבחירה שלי - בראון. JB לא רק מוביל את בוסטון בנקודות (43), הוא עושה זאת ב-55.6% מהשדה ביחד עם הגנה יוצאת מן הכלל. טביעת אצבע שאי אפשר לפספס ואם הסדרה הזו הולכת לכיוון של 1:4 או אולי אפילו סוויפ, קיים סיכוי טוב מאוד שבראון יזכה ואז כל המורשת שלו תשתנה.
הולידיי הצליח להעלים את קיירי מהרדאר ואחרי התצוגה ההתקפית שלו במשחק 2 גם הוא אופציה שאולי נדבר עליה בהמשך הסדרה. טייטום קלע 34 נקודות בלבד בשני המשחקים ב-31.6% מהשדה, אך הוא מוביל את קבוצתו בריבאונדים (20) ואסיסטים (17) ועושה עבודת אול-אראונד טובה. אחרי ההערה של קיד שבראון הוא השחקן הטוב בבוסטון, ל-JT היו כמה זריקות רעות (סיים עם 6 מ-22 מהשדה) אבל בסה"כ הוא היה מצוין בחדירות והוצאות וחילק 12 אסיסטים.
בוסטון היא הקבוצה השנייה בהיסטוריה של ה-NBA עם חמישה שחקנים שונים שקלעו 16+ נקודות בממוצע בשני משחקי הגמר הראשונים (הראשונה - בוסטון 1968), מה שמעיד על האיכות המדהימה של החבורה הזו. העובדה שבכל יום מישהו אחר יכול להיות השחקן המצטיין מצביעה על השוני בין הפיינליסטיות כי לדאלאס, בהנחה שהיא תזכה, יהיה רק מועמד אחד ל-MVP - לוקה דונצ`יץ`.
כבר ראינו את קיירי מחולל ניסים בפלייאוף ואת דונצ`יץ` חוזר מ-2:0 נגד פיניקס, שב-2022 עשתה רושם של קבוצה בלתי ניתנת לעצירה, אבל גם אם אוהדי המאבס מנסים לשכנע אותם שזה אותו תסריט - זה לא.
רק חמש קבוצות בהיסטוריה זכו באליפות אחרי שפיגרו 2:0 בגמר, כאשר האחרונה ביניהן הייתה מילווקי נגד פיניקס ב-2021. הרכז של הסאנס היה כריס פול, שאיבד 2:0 גם נגד לוקה ונחשב ללוזר בפלייאוף, והרכז של הבאקס היה ג`רו הולידיי, שמסתמן כווינר היסטורי. אי אפשר להשוות.
ציפינו לסדרה צמודה בין הסלטיקס לדאלאס, אבל כרגע פערי הרמות עצומים, למרות שבמשחק 1 המאבס הפכו 29 הפרש לחד ספרתי ובמשחק 2 לא היו רחוקים מקאמבק מהאגדות בדקה ה-90.
שחקניו של ג`ו מאזולה סופרים תשעה ניצחונות רצופים (שיא מועדון בפלייאוף) ולאורך העונה כולה הם לא הפסידו ארבע פעמים בשבעה משחקים או לחילופין ספגו שני הפסדים רצופים. עד שלא יוכח אחרת, אין סיבה לחשוב שכעת הם יפסידו ארבע פעמים בחמישה משחקים. במשחק 3 בין רביעי לחמישי דאלאס תצטרך להוכיח אחרת.
אם הדומיננטיות של לוקה כשחקן הטוב בסדרה, הנוכחות של קיירי והעוצמות של בוסטון הזכירו לכם את גולדן סטייט - קליבלנד, אתם לא לבד. עכשיו רק צריך להחזיק אצבעות שנקבל המשך גמר בניחוח 2016.