"כולנו עדים", "we are all witnesses", אומר המשפט הכל כך מפורסם שמלווה את הקריירה של לברון ג'יימס החל מ-2005, אז היה חלק מקמפיין פרסומי עצום. המוטו, עליו הייתה אחראית 'נייקי', שהעניקה לקינג ג'יימס חוזה על סך כ-90 מיליון דולר עוד לפני ששיחק דקה אחת בליגה, ברור לחלוטין. כולנו עדים למישהו גדול מהחיים, למשהו גדול מהחיים. כולנו, כל אוהדי הכדורסל, כל אוהדי הספורט, עדים, יש שיגידו ניצבים, בהצגה הגדולה ביותר. ההצגה של לברון.
כמעט 20 שנה עברו מאז החל לברון לשחק בליגה, והשבוע, הוא זכה לרגע השיא האישי שלו. ג'יימס, האיש שהפך את הליגה יותר מכל לליגה של השחקנים, הליגה שבה האינדיבידואל הוא מעל הכל והניצבים הם לא רק הקהל אלא גם חבריו לקבוצה, זכה להפוך למלך האמיתי של ה-NBA, לפחות בכל מה שקשור לנקודות. לברון, השחקן שמתפקד גם כ-GM בכל מועדון בו הוא נמצא, השחקן עליו מסתכל כל מי שנכנס לליגה כמודל לחיקוי (ובצדק יש לציין), עמד השבוע במרכזו של פולחן אישיות שהגיע לשיאו.
תופעה מרתקת נוספת בהקשר של לברון, היא היותו כנראה המקצוען הגדול ביותר שראינו בספורט תחרותי, בטח בכל מה שקשור לדרך שבה הוא שומר על גופו, אך הנושא הזה מעלה תהייה נוספת. האם נגמרו הימים שהם זכינו לראות ספורטאים פורשים בשיא? האם המשפט האלמותי של ניל יאנג, it's better to burn out than fade away, כבר לא רלוונטי וקיים בענף ספורט שחי בתקופה שבה המדע, הרפואה וכל מה שמסביב מאפשר לשחקנים לשחק עד גילאים שלא דמיינו בעבר?
בואו נעשה קפיצה לרגע לענפים אחרים. בעוד לברון ג'יימס מצליח לשמור על יכולת שיא מקצועית (אמנם הלייקרס שלו הפכו ללא תחרותיים כבר שנתיים, אבל כאמור, הישגים קבוצתיים כבר הפכו לפחות מעניינים), במקרה של כריסטיאנו רונאלדו, אנחנו רואים מקרה שונה. אולי זה סגנון המשחק, אולי זה האופי, אולי חוסר מזל, ואולי בכל זאת, עייפות החומר. אף אחד לא ישכנע אותי שסיום הקריירה של הפורטוגלי, מהגדולים ביותר שזכינו לראות, לא מעיב במעט על מה שנזכור ממנו.
ראוי להדגיש ולהבהיר: לנו כתקשורת, כקהל, כל מי שהוא לא השחקן עצמו, אין באמת את הזכות להגיד לו מתי הוא צריך לפרוש. אנחנו לא בנעליו, אנחנו לא מבינים כיצד הראש של ספורטאים ברמה הזאת עובד, ומה השיקולים הכלכליים, מקצועיים ואפילו פסיכולוגיים שלהם. אנחנו יכולים רק להביע את דעתנו ואת רצוננו, ולפעמים, בעולם הפנטזיה הזה שנקרא ספורט מקצועני, אני יודע שאני הייתי שמח לראות חלק מהספורטאים הגדולים הללו עוזבים את הבמה הכי גדולה, כשהם ברגע הכי גדול שלהם.
רק דמיינו את טום בריידי עוזב אחרי הזכייה האחרונה שלו בסופרבול. יותר מזה? דמיינו את ליאו מסי, רגע אחרי שהוא מניף את הגביע העולמי, ההישג האחרון באמת שהוא היה צריך בקריירה שלו, מודיע שהוא סיים עם כדורגל. כן, כנראה שבעולם של חוזים מחייבים, קמפיינים וספורטאים שרוצים להמשיך ולהוכיח שהם חזקים מהגיל שלהם, זה כבר הפך לדמיוני. אולי אני בדעת מיעוט, אבל זה יכול היה להיות התסריט המושלם.
ומילה אחרונה על לברון ג'יימס. מגדולי הספורטאים, בוודאי מגדולי הכדורסלנים (עבורי, השני אי פעם אחרי MJ). אולי כי אני פחות מתחבר לתרבות הספורט האמריקאית, אולי בגלל שקשה לי עם ענף שבו הפסדים מתקבלים בהבנה ואוהדים חוגגים הישג אישי בזמן שהקבוצה שלהם מקבלת בראש, היה לי לא נוח עם התמונות במהלך המשחק, ואני בטוח שאני לא לבד. בסוף, עבורי לפחות, כדאי לזכור שמדובר בספורט קבוצתי, שבו יצר התחרותיות והרצון לנצח אמור לגבור על כל שיא אישי.
אבל כמו שאמרו גדולים ממני, "הזמנים, הם משתנים". אולי כדאי לנו להתרגל.