בדרך כלל, אנחנו לא נוהגים לחשוב על היסטוריה כדבר שאנחנו חלק ממנו. היסטוריה נחשבת תמיד לדבר רחוק, עתיק, שהתרחש במימד אחר מהחיים שאנחנו חיים היום. מההווה. אבל יש רגעים שבהם אתה יכול להסתכל למצב בעיניים, ישירות - ולדעת שאתה חלק מהיסטוריה. לכולנו יש את המנגנון הזה במוח שדואג לכבות את ההיסחפות, לנסות ולמתן כדי לעכל את האירועים. ובכל זאת, חשוב הפעם לכבות אותו: לתת לעצמנו להתרגש, להבין שקרה משהו גדול הלילה בחיים של כולנו כאוהדי ספורט. הרגע שבו דני אבדיה שבר (עוד) תקרת זכוכית.
נכון שלפניו היה עומרי כספי, שלנצח ייזכר בתור החלוץ שפרץ את הדרך קדימה לליגה הטובה בעולם; וגם גל מקל היה שם, בתור הראשון שמגיע ללא דראפט אלא כחוזה מובטח, אבל דני אבדיה - החל מאמש - הוא משהו שהצליח להתעלות אפילו על שניהם. כדורסלן ישראלי שטיפס אל העשירייה הראשונה בדראפט ה-NBA, מישהו שלא מגיע בתור שחקן משנה שאולי יפרוץ קדימה, אלא בתור הדבר עצמו. שחקן שקבוצה בונה עליו, מאמינה בו ונותנת לו את ההזדמנות לממש את הכישרון. אירוע בלתי נתפס, שקשה לחשוב עליו עבור מדינה שלא משופעת בגיבורים ספורטיביים, בטח לא בכאלה שהגיעו עד הרמות הכי גבוהות שיש.
החוקה האמריקנית, אחד המסמכים הגדולים שהאנושית ייצרה, דיברה על שלוש זכויות שהאדם מקבל עם לידתו: החיים, החופש וההזדמנות לממש את האושר. היא לא מבטיחה אושר לכל אדם, אבל היא (בשאיפה) אמורה לתת לכל אדם את ההזדמנות למצוא את אושרו בחייו. וכך גם אנחנו צריכים להסתכל על הבחירה של אבדיה בדראפט: היא לא מבטיחה את הכוכבות, את ההצלחה, את הזוהר - אבל היא שמה בידיו את כל התנאים כדי להצליח. אבדיה מגיע לקבוצה שאינה עמוסת כוכבים, ששנים לא הגיעה להצלחות במסגרת הליגה, ובעיקר כזו שמחפשת את החתיכה החסרה בפאזל. אבדיה, אם יידע לשמור על הרעב הטבעי ועל קו העלייה הבלתי נתפס שהוא מחזיק עד עכשיו בקריירה, אמור להיות החתיכה הזו.
אבל האמת היא שברגע הזה, בשוך ההתרגשות, זו גם מצווה עבורנו לדעת שהדרך לשם רק מתחילה. גם ברמת הציפיות שלנו, להפנים שאבדיה מתחיל מעכשיו טיפוס חדש לצמרת - שונה ממה שעבר עד עכשיו. היורוליג היתה אתגר חשוב, אבל ה-NBA הוא אתגר סיזיפי עוד יותר, מול יריבים חזקים יותר, במציאות ובאטמוספירה ספורטיבית לא ברורה (ובקבוצה שלא תמיד תנצח, ולא הכל יילך בה חלק). הקריירה של אבדיה היא מטאור, אבל גם מטאור הוא בסוף עוד גרם שמיים בתוך יקום שלם. וכדי להיות כוכב באמת, הדרך עוד ארוכה. והיא מתחילה עכשיו.
קשה לדעת איך המסע הזה ייגמר. האם הלילה המרגש הזה ייזכר כמבוא ללילות ארוכים אחרים ולפסגות נוספות, או בתור שמחה קצרת ימים שהסתיימה באכזבה. אבל אפשר להיות אופטימיים: אבדיה (וגם ים מדר, שמסמן לעצמו עתיד, והוכיח כמה ההחלטה כן ללכת לדראפט היתה חשובה) הוכיח יכולת עמידה נהדרת, עלייה מדורגת שלב אחר שלב, התמודדות עם לא מעט אתגרים שעמד בפניהם ואפילו הישגים לא רעים יחסית לשחקן בן 20. וזה מה שיפה בלילה הזה: שככל שהוא היה עוצר נשימה, או מרגש, או סוחף - הוא בסה"כ היה הקדימון. ה"טריילר" שלפני הדבר האמיתי. הסרט יעלה לאקרנים בעוד חודש, וכולנו מחכים שהקונצרט יתחיל.