מייקל ג'ורדן: דניס הופסון מספר על העונה שלו לצד MJ

אפשר להגיד הרבה דברים על מייקל ג'ורדן, רובם טובים כמובן, אבל על הפרקט הוא לא היה אדם נחמד. הוא היה תחרותי, כשרוני, אבל נחמד? לא. כמעט כולם הבינו את המטרה הנסתרת של ניבולי הפה - בין אם מדובר בהתבייתות על סקוט בורל, ב"סיכול הממוקד" של טוני קוקוץ' או בחבטה בסטיב קר - אבל לעיתים, הפגיעה באגו הייתה כל כך חמורה, שהיו בודדים שהתקשו ללכת עם הזרם.

תארו לכם מה מרגיש שחקן צעיר, שרק סיים את חוזה הרוקי שלו, וניצב בפני הדילמה הבאה: להתמקד בהתעללות היום-יומית מהשחקן הטוב בהיסטוריה או להתמקד בטבעת האליפות? רובם היו חכמים מספיק כדי לבחור בטבעת, או אפילו בכמה טבעות, אבל עבור אחרים זה היה קצת יותר מדי. אחד מהם, כך מספרים, היה דניס הופסון - מהבודדים שנאלצו להתמודד עם השאלה הזו ומחזיקים בקשר ישראלי.

חלק זוכרים אותו מהקדנציות בגבעת שמואל, ראשל"צ, אילת וקרית מוצקין, אי שם בשנות התשעים המאוחרות, אחרים כנראה דילגו על שמו כדי להגיע לג'ורדן ופיפן בעמוד הסטטיסטיקה. כך או אחרת, הופסון היה שם כשהכל התחיל. הוא ענד את טבעת האליפות הראשונה מתוך השש שלקח ג'ורדן עם הבולס, הוא רקד את הריקוד הראשון. "אלה היו זמנים טובים, הייתה לנו ריצה יפה", הוא נזכר בשיחה עם ערוץ הספורט, ומיד לאחר מכן סיפר שבדיוק העלה זכרונות עם חברו לקבוצה דאז, סטייסי קינג. "אתה יודע, בדיוק דיברנו על זה, הצילומים האלה מחזירים אותך אחורה, הזכרונות מיד צפים".

"לניצחון יש מחיר, ולמנהיגות יש מחיר. אז משכתי אנשים שלא רצו להימשך, ואיתגרתי אנשים שלא רצו להיות מאותגרים. הרווחתי את הזכות הזאת, חבריי באו אחריי. הם לא סבלו כמו שאני סבלתי. ברגע שהצטרפת לקבוצה, הסכמת במידה מסוימת עם איך שאני משחק את המשחק - ולא קיבלתי פחות מזה. אם זה אומר שאני צריך 'לבעוט לך בתחת' קצת, אז זה מה שאעשה. אני רציתי לנצח, אבל רציתי שהם ינצחו ויהיו חלק מזה. זה מי שאני, זו המנטליות שלי. אם אתה לא רוצה לשחק ככה, אל תשחק" (מייקל ג'ורדן, ״הריקוד האחרון״)

הופסון, שמאמן את אוניברסיטת לורדס בימים אלה, הצטרף לבולס בעונת 90/91. הוא הגיע ל-NBA שלוש שנים קודם לכן, כהבטחה ענקית, אחרי שבעונה שלפני הדראפט קלע 29 נקודות למשחק במדי אוניברסיטת אוהיו סטייט. ההתחלה הטובה זיכתה את הופסון בבחירה השלישית של דראפט 87' - לפני סקוטי פיפן, הוראס גראנט, רג'י מילר ואחרים - אבל השנתיים הראשונות בנטס היו די פושרות. הופסון אמנם הראה מגמת שיפור בשנה השלישית, ואף היה הקלע המוביל של הקבוצה, אבל בעיני אנשי המקצוע התקופה בניו ג'רזי הוגדרה כאכזבה.

כך נסללה דרכו לשיקגו. מנקודת מבט אחת, התזמון שלו היה מצוין, אבל מאחרת, הוא לא יכול היה לבחור תזמון גרוע יותר. הוא הגיע בדיוק בקיץ שאחרי ההפסד לדטרויט בגמר המזרח עם אותו משחק שביעי זכור אליו הגיע סקוטי פיפן עם מיגרנה והבולס חטפו 20 הפרש. משמע, הוא הגיע לקבוצה רעבה - אבל באותה נשימה, הוא גם הגיע בדיוק בזמן כדי לפגוש את הצד הפחות זוהר של מייקל. ג'ורדן היה פרפורמר מדהים אז, אבל עדיין לא השיג את טבעות האליפות של לארי ומג'יק - וזה אכל אותו מבפנים. הוא הבין, לפתע, את משמעות המשחק הקבוצתי. הוא הפנה את מלוא האנרגיות שלו לחבריו לקבוצה, דרש מהם שלמות, לא השאיר מקום לטעויות. "אני לא זוכר את MJ מכה שחקנים באימון, לפחות לא בתקופתי, אבל הייתה לו המון מוטיבציה, הוא שיחק עם המון אנרגיות", נזכר הופסון. "מה שהיית רואה ממנו במשחקים, זה מה שהיית מקבל באימונים".

"כבר מהקיץ היינו מאוד מפוקסים", הוא הוסיף. "למייקל הייתה מטרה, הוא רצה לזכות באליפות, והלכנו איתו יד ביד. בזמן שכולם נחו לפני פתיחת העונה - אנחנו היינו בחדר כושר, הרמנו משקולות, גם מייקל. דיברנו בינינו כל הזמן על המטרות שאנחנו רוצים להשיג, על הדרך שנצטרך לעבור כדי להגיע אליהן. מיום ליום, התאמנו יותר ויותר חזק. התכוננו לכל קבוצה באופן אישי. זה לא היה סתם פוקוס, היינו מפוקסים יחד - כקבוצה".

האגדה, כפי שסופרה מפיו של ריק בוצ'ר מ'בליצ'ר ריפורט', מספרת שהופסון היה השומר האישי של ג'ורדן באימונים. "זה הרס אותו", סיפר סקוט וויליאמס, חברו של הופסון לקבוצה דאז, בראיון עם בוצ'ר. "בכל תרגיל - חמש על חמש, שלוש על שלוש - הופסון עבר התעללות מצידו של ג'ורדן. הוא חטף לא מעט מכות מנטליות. יום אחד, אחרי שהופ ענה לו וניצחנו את המשחקון, הרמנו אותו על הכתפיים עד לחדר ההלבשה כאילו זכינו באליפות, רק כדי לעצבן קצת את מייקל. למחרת, כמובן, הכל חזר לקדמותו".

כששאלתי את הופסון אם אלה אכן היו יחסי הגומלין בינו לבין מייקל - הוא אמנם לא אישר זאת במילים, אבל הטון המבולבל אולי רמז על כך. "היו לנו יחסים טובים, למייקל ולי. לא יצאנו לארוחות ערב ביחד, אבל היינו חברים טובים לקבוצה. זה נכון, הייתי שומר עליו במרבית האימונים. היינו מדרבנים אחד את השני, הוא שיחק חזק, היה מדבר איתי המון במהלך האימון. MJ אוהב 'טראש-טוק', אבל כולנו היינו כאלה. לא הייתה חציית קו, פשוט המון קללות וצעקות. האדומים היו מקללים את הלבנים, והם היו מחזירים - וכשעברת קבוצה, היית מקלל את הקבוצה ששיחקת בה לפני רגע. ככה זה היה עובד. אבל היי, יצאה לי מזה טבעת אליפות".

"שטויות. לא משנה מה אייזיאה תומאס יגיד עכשיו, אלה לא היו מעשיו אז. היה לו מספיק זמן לחשוב על זה, או שתגובת הציבור שינתה לו את ההשקפה. לא תשכנעו אותי שהוא לא היה מניאק. אני לחצתי לכולם את היד, שנתיים ברצף. יש כבוד מסוים במשחק, שאנחנו הענקנו להם. זאת ספורטיביות, לא משנה כמה זה כאב, ותאמין לי, זה כאב. אבל אתה יודע, הם לא היו צריכים ללחוץ לנו את היד, ידענו שקרענו אותם. עבורי, במובנים מסוימים, זה היה יותר מאליפות" (מייקל ג'ורדן, "הריקוד האחרון")

"מחנה הקיץ" שג'ורדן ערך להופסון בפרט ולשאר השחקנים בכלל, היה תוצר של המון זעם שהצטבר. ההפסד לדטרויט שנה קודם לכן, שוב, הפך את זה לאישי עבורו. ולא רק עבורו, כולם בשיקגו שנאו את הפיסטונס. ג'ורדן לא סחף אחריו רק את הקבוצה, הוא סחף עיר שלמה. כולם התגייסו למען מטרה אחת: לנשל את אייזיאה תומאס וחבריו מכס המלכות.

כדי לעמוד במטרה, ג'ורדן הבין שהוא צריך לעבוד על שני דברים: לחזק את הגוף ולמקסם את משחק הפוסט-אפ. צריך להבין, לכל קבוצה היה קלף על הקבוצה השנייה. לפיסטונס היו את "חוקי ג'ורדן", שהתבססו על משחק הגנה פיזי - גובל באלימות - שממוקד לכיוונו של מייקל. ולבולס היה את "התקפת המשולש" - סכימה התקפית עם 33 אפשרויות שונות, המבוססת על קריאת ההגנה וניצול נקודות החולשה שלה. "מעולם לא שיחקנו תרגיל", סיפר בי. ג'יי. ארמסטרונג ל"בליצ'ר ריפורט". "ברגע שג'ורדן הבין איך לתמרן את ההגנה, המשחק נגמר. הוא הבין שכדי להתמודד עם 'חוקי ג'ורדן', עליו לעשות התאמות. הוא למד לקבל את הכדור סמוך לטבעת, לעיתים בצד החלש, ולהגיע לסל עם שלושה דריבלים או פחות".

לג'ורדן, תחרותי ככל שיהיה, היו 82 משחקים לתרגל זאת. ב-61 מהפעמים הוא צלח, וזה היה די והותר כדי להרוויח רי-מאץ' מול הפיסטונס בגמר המזרח. "הוא כבר היה יכול לראות את האליפות בקצה המנהרה, הוא היה יכול לטעום את טעם הניצחון", סיפר הופסון בהתלהבות ונזכר שככל שהעונה התקדמה, כך האינטנסיביות עלתה. "זה התחיל מהרגע שנכנסת לאולם, עוד בחדר ההלבשה. מייקל היה פונה לחמישייה של המחליפים - קליף ליווינגסטון, סטייסי קינג, בי ג'יי ארמסטרונג, סקוט וויליאמס ואני - ואומר 'היי, כדאי שתבואו מוכנים, אני מגיע אליכם'. זה היה כיף, אבל סופר מאתגר. פיל (ג'קסון) רצה שייקח ימי חופש, אבל מייקל לא הסכים. הטיעון שלו היה 'אם אני אקח ימי חופש, שאר החבר'ה ירגישו שהם יכולים לקחת ימי חופש'".

הופסון אמנם שיחק "רק" 12 דקות למשחק באותה עונה, ועל פניו היו לו כמה עונות אישיות זכורות יותר בליגה הטובה בעולם, בייחוד זו שלפני הבולס, אבל השנה הזו תמיד תהיה הזכורה מכולן עבורו. הוא קיבל את ג'ורדן בשיא התיאבון שלו, ועל הדרך לקחת חלק באחת הסדרות הזכורות בהיסטוריה של הליגה - שהסתיימה בסוויפ מוחץ לשוורים וסימלה את חילופי השלטונות - אבל לא תמיד מהסיבות הנכונות.

"לפיסטונס היה חסר קלאס, זו לא הייתה דרך ג'נטלמנית להעביר את השרביט", הופסון זרק במהלך השיחה, כשהכוונה, כמובן, למשחק הרביעי בסדרה - בו דטרויט ירדה מהפרקט לפני הזמן ולא לחצה ידיים לשחקני הבולס. "בשנים שלפני כן, מייקל ושאר השחקנים כיבדו אותם בהפסדים. הם לחצו ידיים כמו גברים. אתה יודע, הדבר המצחיק בסיפור הזה הוא שכולם רוצים להאשים את אייזיאה (תומאס), אבל בפועל, ביל ליימביר הוא האיש שעודד את זה. MJ תמיד ידע שזה הוא, אתה יכול להיות בטוח בזה, הוא פשוט כעס שאייזיאה שיתף עם זה פעולה וחלף על פניו ככה. אבל אתה יודע, ברגע שנכנסנו לחדר ההלבשה, שכחנו מזה. אפילו לא הזכרנו את זה, היינו כל כך שמחים שניצחנו. בסופו של דבר, הייתה לנו הזדמנות וניצלנו אותה".

"המנטליות שלי הייתה לצאת ולנצח, בכל מחיר. אם לא תרצה לחיות עם משטר כזה, אז כנראה שאתה לא צריך להימצא לידי. אני אלעג לך עד שתגיע לרמה שלי, ואם לא תגיע לרמה שלי, זה יהיה גיהנום עלי אדמות עבורך" (מייקל ג'ורדן, "הריקוד האחרון")

בסדרת הגמר חיכה לג'ורדן שועל ותיק נוסף, מג'יק ג'ונסון, אבל את הרכבת הזאת כבר אף אחד לא היה יכול לעצור. הבולס זכו באליפות הראשונה בתולדותיהם, שלאחריה, כידוע, הגיעו עוד חמש, אבל עבור הופסון הסיפור מסתיים כאן. ברביעי בנובמבר 91', שני משחקים מפתיחת העונה הבאה, הוא הועבר בטרייד לסקרמנטו תמורת בוב האנסן ובחירת סיבוב שני בדראפט (קורי וויליאמס) - וזו גם הייתה העונה החמישית והאחרונה שלו ב-NBA.

זו הייתה נקודת מפנה בקריירה של הופסון. דווקא אחרי העונה הטובה בנטס, בשנה בה היה אמור לפרוץ, הגיע הצל הגדול של MJ. עד היום מסתובבות בארה"ב שמועות שטוענות כי "ג'ורדן ראה שהוא לא עומד בלחץ, וההנהלה עשתה את האחד ועוד אחד", בעוד אחרים בכלל מטילים את ה"אשמה" על היכולת של ג'רי קראוס לנתק את הרגש ולבצע מהלכים, ועל הרצון הבלתי פוסק שלו להשתפר.

אבל הופסון לא נוטר טינה. "ג'רי קראוס? אני אוהב את הבחור הזה", הוא הכריז והתחמק באלגנטיות משאלת מיליון הדולר, האם ג'ורדן מעורב בטרייד? "בימים ההם ה-NBA הייתה מנוהלת כמו עסק, הבעלים והג'נרל מנג'רים היו שולטים. לא כמו היום שהשחקנים מכתיבים את הקצב. קח למשל את סקוטי פיפן. אי אפשר להאשים את ג'רי קראוס על זה שהוא לא רצה לשלם לפיפ יותר כסף, כשהוא והסוכנים שלו חתמו על חוזה של שמונה שנים. זה הכל על סקוטי, אני לא יודע מה הוא חשב, אבל זו לא אשמתו של ג'רי. באותה מידה אני לא יכול להאשים את הבולס שהחליפו אותי, זה ביזנס".

"מה השתבש? עצה רעה, הקשבתי לסוכן שלי", המשיך הופסון." אחרי שעזבתי את הבולס, היה לי חוזה מובטח בסקרמנטו. שיחקתי טוב, קלעתי בערך 10 נקודות ב-18 דקות למשחק. הייתי המחליף של ספאד ווב ומיץ' ריצ'מונד. בסיום אותה עונה היה לי כסף מובטח על השולחן. הסוכן שלי רצה חוזה ארוך, אבל הם הציעו חוזה לשנה אחת בלבד. הייתי צריך לקחת את העסקה. בשנה שלאחר מכן הייתי הופך לשחקן חופשי והייתי יכול לבחור קבוצה. זו הייתה עצה רעה. הייתי יכול להמשיך לנסות, אבל באותה תקופה שאלתי את עצמי 'אתה תסרב לכסף של אירופה?', והתשובה הייתה לא. לקחתי את הכסף ו'נתקעתי' בישראל".

הופסון "נתקע" בארץ במשך ארבע עונות. הוא הצטיין בגבעת שמואל, הוביל את ראשל"צ לפלייאוף והשאיר אחריו ממוצע של 18.6 נקודות ב-57 משחקים בין השנים 97/98-00/01. בתור ילד, הייתי מסתכל עליו זורק לסלים באולם באור יהודה ולא מבין על מה המהומה, אבל היום אני לומד להעריך, כי לא בכל יום אדם עם רזומה כזה נוחת במחוזותינו.