מסיר כתמים: השיעור שכולנו למדנו מקובי

איפשהו באמצע שנות ה-2000, קובי בראיינט היה האדם הבודד ביותר בעולם.

שניים מהאנשים הכי משמעותיים שליוו את הקריירה שלו מהרגע הראשון עזבו. פיל ג'קסון בעוצמה מיוחצנת, כולל ספר מלא טינופים מנוסחים בשפה הכי גבוהה שקיימת, ושאקיל אוניל בטרייד שלא השאיר מקום לספק למה זה קרה. פרשת קולורדו גרמה לספונסרים כמו מקדונלדס ונוטלה להחליט שלא מחדשים את החוזה. רודי טומג'אנוביץ', מאמן מוערך ואיקוני, החליט לחתוך באמצע העונה. בקבוצה שלו פתחו בחמישייה אנשים כמו צ'אקי אטקינס וכריס מיהם. העונה של הלייקרס נגמרה מוקדם מאוד, הרחק מהפלייאוף. לרגע, היה נדמה שהעולם מחפש לעצמו גיבורים אחרים, ושה-NBA לומדת להסתדר בלי קובי בראיינט.

קובי בראיינט לא יכול היה לשאת את המחשבה הזו. באמת? אחרי 4 גמרים ב-5 עונות ו-3 טבעות אליפות, ככה זה ייגמר? בשנים של דשדוש ובינוניות עד הפרישה הבלתי נמנעת?

אי שם באמצע סדרת גמר 2005 בין סן אנטוניו לדטרויט, סדרה שהיתה מופת לכל הכדורסל ההגנתי, האיטי, החופר, שיש מי שמתגעגעים אליו היום, ושהיתה סיוט לרייטינג – יצאה ההודעה על שובו של פיל ג'קסון. עוד לא ידענו את זה אז, ולא ידענו עד כמה, אבל בדיעבד, זו היתה הודעה על שובו של קובי בראיינט.

בעונה שאחרי, הוא כבר היה מלך הסלים, קלע 81 על טורונטו, קלע 60 בשלושה רבעים על דאלאס, קלע וקלע וקלע וסחב את הלייקרס לפלייאוף. בקיץ שאחרי, הוא שינה מספר גופיה ל-24. במקום המספר 8, שהיה סכום הספרות 143 שהיו מספר הגב שלו במחנה הקיץ של אדידס, הוא עבר למספר השעות ביממה, סוג של הדגשת הרצון שלו להיות אדם חדש. "24 זו צמיחה והתבגרות", הסביר אז, "הנתונים הפיזיים שלי כבר לא נמצאים שם באותה העוצמה, אבל רמת הבגרות גדולה יותר. נישואין, ילדים, להתחיל להחזיק בפרספקטיבה נרחבת יותר כאחד האנשים המבוגרים יותר בקבוצה עכשיו, במקום להיות אחד הצעירים. דברים מתפתחים".

"זה ג'ון לנון, זו הנסיכה דיאנה, זה פרינס, זה מייקל ג'קסון. זו לא קהילת הכדורסל. העולם כולו בהלם" (ריצ'רד ג'פרסון)

הדברים אכן התפתחו. האיש שהפעיל יד קשוחה נגד כל מי שלא סר למרותו ולא עמד בסטנדרטים שלו, התחיל להתרכך, התחיל להכיל, ופתאום האיש שלא הסכים לקבל את שאק, נולד מחדש כחבר לקבוצה. אנדרו ביינום, שכמה שנים קודם לכן התסכול ממנו הוציא מקובי מונולוג ארסי בחניון של מרכז קניות, צמח להיות הסנטר שקובי היה זקוק לו. באותו קיץ 2007 הוא כבר עייף מהבינוניות הזו סביבו ולפי הדיווחים, ביקש טרייד, כשדטרויט או שיקאגו היו אופציות ריאליות. בהנהלת הלייקרס הבינו שאת הנכס הזה חייבים לשמר. כעבור מספר חודשים, פאו גאסול הגיע ונתן לו שוב גבוה לשחק איתו. אחרי הניצחון על אורלנדו בגמר 2009, רון ארטסט הפסיכי החליף את טרבור אריזה והפך לסקוטי 2.0 של מייקל 2.0. קובי חזר לפסגת הקריירה.

אחרי מוות, נוהגים לספר רק על הדברים הטובים שעשה המנוח. במקרה של קובי, זה מרגיש לא נכון. וזה מרגיש לא נכון כי קובי לא היה עוד שחקן כדורסל בעוד קבוצת כדורסל. הוא היה הפנים של לוס אנג'לס לייקרס, מועדון מפואר שמהרגע בו ג'ק קנט קוק רכש אותו ב-1965 מענק המשאיות בוב שורט בסכום עתק דאז של 5 מיליון דולר, היה שם נרדף להוליווד. ובהוליווד אין גיבורים פשוטים. לכל דמות בסרט שובר קופות יש עבר אפל, סוד שעתיד להתגלות, דילמות קיומיות ורגעים משני חיים. אצל קובי, ראינו את הדרמה הזו מתפתחת בשידור חי. אהבנו אותו, שנאנו אותו, הערצנו אותו, כעסנו עליו, ובעיקר לא היינו מסוגלים להסיר ממנו את העיניים.

חודשים רבים אחרי שקרע את גיד האכילס, סידר לרגע את הרגל וחזר לפרקט כדי לקלוע את שתי זריקות העונשין, פורסם הסרטון הזה. הגופיה מספר 24 שורדת גשם ושלג ושמש ואז נקרעת ואז מתאחה – כראוי לשחקן שעל פי ג'ף סטוטס, עורך האתר In Street Clothes המתעד פציעות ב-NBA, נפצע בקריירה לא פחות מ-141 פעמים. הוא חזר, אבל כבר לא חזר כאותו קובי. הלייקרס מישכנו עוד שנתיים שבהן גרם לאוהדי הקבוצה הרבה סבל, עד לרגע שבו פרסם את פואמת Dear Basketball ומאז כולם שמו את הדברים הרעים בצד, וחזרו לסלי הניצחון, לשיניים החשוקות, לכדרורים עם הגופיה היוצאת מהמקום ומתנפנפת, לפייד אווייז, לדאנקים ב-360 מעלות, להנפות הגביעים.

קובי הלך מאיתנו, אבל הוא לא באמת הלך מאיתנו. הוא השאיר זכרונות, מנטליות, מורשת של מצוינות. לכל אוהד כדורסל, כזה שישב מול המסך באינדונזיה וכזה שישב באולם בבוסטון וכאלה, כמו ג'ואל אמביד, שהתלהבו כל כך מגמר 2010, שהחליטו שזה הזמן להרים כדור כתום ולנסות לקלוע אותו לסל. במשך 20 שנים הוא גרם לאוהדים של 29 קבוצות אחרות לרצות שהוא יפסיד, באופן שהיה ייחודי לו. האוהדים האלה צהלו על כל החטאה, שמחו על כל איבוד, קפצו לשמיים כשהצליחו לנצח אותו – אבל ידעו שהבחור שמול עיניהם בא לתת הצגה ולעורר אצלם את הרגשות הכי קיצוניים. "השנאה שלי כלפיך התעצמה", שר פול פירס בקליפ הפרידה המדהים הזה, וראשיד וואלאס ממשיך, "ככל שהפכת להרגל עבורי".

קובי בראיינט הראה לנו איך אפשר ליפול לתהום ולחזור לפסגה. לזכור רק צד אחד באישיות שלו, לא יעשה עמו צדק. מפרחח למנהיג, מלוזר לווינר למגה-לוזר למגה ווינר, מאדם שבגד באשתו לאדם שגידל למופת משפחה עם 4 ילדות, משחקן שהספונסרים בורחים ממנו למפיק סרטים שזוכה באוסקר, מאחד שבלתי נסבל לשחק לצדו לשחקן שכולם רצו בקרבתו, מ-8 ל-24. משחקן שהוא הדוגמה ליסודות מחורבנים ולאנוכיות, לשחקן שאת ה"ממבה מנטליטי" שלו ואת המובים שלו מנסה להעתיק כל זאטוט שצפה בו והולך לזרוק כדור לסל.

דווקא טאריק בלאק, כיום במכבי תל אביב ואז חברו לקבוצה, היה הראשון שקיבל מקובי חיבוק אחרי משחק הפרישה ההוא נגד יוטה. "כולם יזכרו אותך כספורטאי, אבל רצית שיכירו אותך באמת", כתב אמש באינסטגרם שלו, "כששאלתי אותך איך אתה ממשיך להצליח גם כשאתה מתחת לרדאר בימים אלה, ענית לי 'הייתי תחת אור הזרקורים כל כך הרבה שנים, שאני כבר לא צריך אותו יותר'".

בסופו של דבר, הניגודים האלה ליוו את בראיינט לתוך הערפילים הכבדים שרבצו ליד קלבאסאס, קליפורניה, אתמול ב-9:47 בבוקר שעון אל.איי. הוא נהרג עם בתו ושאר יושבי המסוק דווקא כשנסע כדי לשחק כדורסל, כדי לעשות את ג'יאנה שחקנית טובה יותר. במשך שנים הוא לא הקשיב למה שכולם אמרו עליו, ועכשיו כולם מדברים רק עליו. הוא השאיר לאחרים במודע ובמכוון את אור הזרקורים, כולל ללברון ג'יימס שעקף אותו רק כ-14 שעות קודם, ופתאום אור הזרקורים כוון אליו, הכי חזק שיש. כל כך הרבה אנשים שנאו בחיוך את קובי בין בראיינט, עד שאין פלא שדווקא היום, כל העולם אוהב אותו.