היגיון בשגעון: חכו עם ההספדים להארדן
הדיבורים על ירידה ביכולת ושיטה לעצור את ג'יימס הארדן מוקדמים. מי שהתקרב לשבירה של שיאים היסטוריים בתחילת העונה והרגיל אותנו ש-50 נקודות זה עניין של מה בכך הוא עדיין אחד הסקוררים הגדולים בכל הזמנים. הבעיה היא שאנחנו לא מבינים שהוא גם אנושי
אוי ואבוי. יוסטון הפסידה בארבעה מששת משחקיה האחרונים ומחזיקה במאזן "מחפיר" של 16:28 כשהכוכב הגדול שלה קולע "רק" 29 נקודות בממוצע בעשרת המשחקים האחרונים. בעולם המשוגע בו אנחנו נמצאים, כשג'יימס הארדן קולע 29 נקודות בממוצע למשחק, אפילו אם זה רק במקטע של עשרה משחקים, זה נקרא משבר בעוד אצל שאר שחקני הליגה, מדובר בעונת שיא. ובכל זאת, ציניות בצד, העונה של הרוקטס קיבלה בשבועיים האחרונים זווית אחרת, והכניסה לפרופורציות את כל מה שקדם לה. שוב הכל קם ונופל על בחור אחד עם זקן אחד.
רק לפני כשבועיים נדמה היה שהארדן נמצא בדרך לעונה חלומית שתסתיים לראשונה מאז 62/63 עם ממוצע של מעל 40 נקודות לעונה. הישג כזה היה בוודאי טיעון מנצח בסוגיית ה-MVP הכל כך שנויה במחלוקת, במיוחד כשמדובר בו, אך הירידה החדה במספרים בתוספת עונות חלומיות של לברון ג'יימס ויאניס אנטטקומפו, קבעו שלפחות כרגע, הגארד הדורסני של הרוקטס אפילו לא נמצא בדיון במרוץ לתואר היוקרתי. לא רק המרוץ לעבר תואר MVP שני בקריירה נראה רחוק, אלא גם היכולת שהייתה כל כך קטלנית וניצחה עבור הרוקטס משחקים רבים, נראית כבויה ודהויה. האם קבוצות הליגה מצאו דרך לעצור את הארדן? והאם בכלל יצאנו מדעתנו להכריז על משבר עבור שחקן שמעמיד ממוצעים של 36.6 נקודות למשחק?
ידי השמאלית והטריק של אטלנטה
בתחילת דצמבר הפגיז הארדן 60 נקודות בשלושה רבעים בלבד מול אטלנטה החלשה במשחק שהסתיים בתוצאה 111:158 לזכות יוסטון. הוא צלף 16 מ-24 מהשדה והיה נדמה שאם היה ממשיך לשחק גם ברבע האחרון היה מגרד את איזור ה-80 נקודות. הארדן היה על גג העולם, בעיקר בגלל שסוף סוף הצליח לקלוע באחוזים טובים מהשדה (66%) וענה למבקרים שטוענים שאם הם יזרקו 50 פעמים בכל משחק, גם הם יקלעו 60 נקודות.
במפגש הבא בין הקבוצות סיים הארדן את הרבע הראשון עם 22 נקודות והיה נדמה כי יוסטון נמצאת בדרך לטבח נוסף בחסות השוחט המזוקן. אלא שאז קרה דבר שהאט את הכוכב הגדול של הרוקטס וגרם לו לקלוע רק 19 נקודות בשלושת הרבעים הבאים. אטלנטה התחילה את ההתמודדות כשהיא שומרת על העילוי השמאלי מצד ימין. כתוצאה מכך, ידו השמאלית והחזקה של הארדן הייתה הרחוקה מהשומר שלו בכל רגע נתון ונשארה פנויה. כשאתה משאיר את היד הכי קטלנית בעסק חופשיה, לא פלא שאתה חוטף מבול של נקודות.
ההוקס חיפשו דרך לגרום להארדן להרגיש פחות נוח ונחלו הצלחה גדולה. במחצית השנייה אטלנטה החלה לשמור על הצלף מטקסס מצד שמאל. לאן שהמזוקן לא הלך, חיכה לו שחקן שאיגף את הצד השמאלי שלו. בין אם בחדירה לסל, בשמירה אישית, או אפילו בזמן אחד-על-אחד. כשמספר 13 של יוסטון ניסה לעשות סטפ-באק נוסף, תמיד היה שחקן של אטלנטה בצד של היד עם השעון. "הוא שיחק בצד שמאל של הפרקט כל הערב ורצינו שהוא יישאר שם", שיתף מאמנה של אטלנטה, לויד פירס, את הדרך בה עצרה קבוצתו את הארדן. "היינו מאורגנים מולו וידענו שהעזרה בהגנה חייבת להגיע גם היא מצד שמאל כי לשם הוא הולך. גם בחדירה לסל וגם בניסיונות קליעה, היינו מוכנים לעצור אותו".
הטריק הפשוט הזה הצליח להכניס את הארדן לפינה וכפה עליו זריקות לא נוחות ולא פחות מ-8 איבודי כדור. את ההתמודדות הזאת מול אטלנטה סיים הגארד של הרוקטס עם 9 מ-34 מהשדה וההוקס, שהפסידו רק 122:115, יצאו מהמשחק בתחושה שהם גילו את האש. או לפחות איך לעצור את האש מלשרוף אותם כליל.
ממשיך בשלו גם כששום דבר לא עובד
רק ביום שני האחרון, כשאמריקה כולה זכרה את פועלו של דוקטור מרטין לותר קינג, קלע הארדן 29 נקודות בהפסד הרוקטס 112:107 מול אוקלהומה סיטי. הוא סיים עם סטטיסטיקה מחרידה של 1 מ-17 מחוץ לקשת ובפעם השלישית בקריירה, זרק מעל 17 שלשות כשהוא קולע רק 2 או פחות מהן. בכל ההיסטוריה של ה-NBA היה רק שחקן אחד נוסף שעבר את הסיוט שהארדן כבר חווה שלוש פעמים. העניין הוא שלא ממש אכפת לו ולכן אל תתפלאו אם זה יקרה שוב.
שחקן מסוגו של הארדן, שעשה קריירה מקליעה, לעולם לא מרים ידיים. גם אם הוא מחטיא 10 זריקות מחוץ לקשת, בהחזקת הכדור הבאה, שוב יקח את הכדור ויחפש את הדרך הטובה ביותר לצלוף שלשה. אצל מספר 13 של הרוקטס אין יום טוב ואין יום רע. הוא ממשיך בשלו, עד שהכדורים נכנסים פנימה וכשזה מצליח, אין קטלני ממנו בעולם בעסק הזה. "ניסיתי לחזור ולקלוע שוב ושוב", סיפר על מופע הבלהות שלו מול הת'אנדר, "במקרים כאלה אני נשאר עם הזריקה שלי וזה הכל עניין של חזרה על הפעולה".
אצל הארדן אין הפתעות. כולם יודעים מה הוא יעשה הלאה ולכן משחק של 60 נקודות ב-66% מהשדה מרגיש אצלו בדיוק כמו משחק של 29 נקודות ב-31% מהשדה. עם ממוצע של 24 זריקות מהשדה למשחק, השאלה הגדולה היא לא האם הארדן יצליח להגיע למצבי קליעה. השאלה היא האם הכדורים ייכנסו. כשהכל הולך חלק, זה מרגיש כמו פסגת הכדורסל היחידני. כשהעניינים קצת נתקעים, הופך הארדן באופן טבעי לגיבור הטרגי של אוהדי יוסטון ולמושא ללעג של אוהדי היריבה.
יכול להיות שאנחנו מגזימים?
ג'יימס הארדן הוציא אותנו מפרופורציות. קחו למשל את משחק השיא של דמיאן לילארד מיום שני האחרון. 61 הנקודות שקלע הרכז של הטריילבלייזרס הכו גלים וגרמו לכל הליגה להשתגע. הרשת געשה, דונצ'יץ' בירך ורק חסר היה שדונאלד טראמפ יישלח זר עם 61 ורדים אדומים לביתו של לילאר. עכשיו בואו נעשה העתק-הדבק לסיטואציה בה ג'יימס הארדן קלע מעל 60 נקודות בקריירה (ארבעה מקרים כאלה) ונגלה שבאף לא אחד מהם היה קרקס תקשורתי כמו שהתחולל סביב מספר 0 של פורטלנד.
ההבדל בין לילארד ובין כל שחקן אחר בליגה הטובה בעולם, לבין הארדן, היא שעבור כל שאר השחקנים מדובר במשהו יוצא דופן להגיע ל-60 נקודות. אצל הארדן הסנסציה מתרחשת כשהוא לא קולע במספרים כאלה. כשהמזוקן צלף 60 נקודות, רק לפני כחודש וחצי מול אטלנטה הוא סירב לדבר בתואנה שאין לו מה להגיד. כשקלע שיא שלילי עונתי של 13 נקודות לפני כשבועיים דווקא בחר לדבר ואמר, "כולם עוברים רגעים קשים במהלך עונה ארוכה כזאת". הסאב-טקסט היה ברור: חבר'ה, אני אנושי!
בתוך כל זה, בל נשכח שהמזוקן עדיין מתנוסס גבוה מעל כולם עם 6.6 נקודות יותר מהמקום השני אחריו בטבלת הקלעים ומוסר 7.5 אסיסטים בממוצע לערב (שוב, נכון לכתיבת שורות אלו). תוסיפו למשוואה הזאת את העובדה שהרוקטס נמצאים רק 3.5 משחקים מהמקום השני במערב ואת ההתעוררות שחווה ראסל ווסטברוק ותקבלו תוצאה בה יוסטון נמצאת במצב הגרוע הטוב מסוגו בליגה. צרות של עשירים, אם תרצו, בתוך עונה הפכפכה בה עוד הכל יכול לקרות.
יותר מכולם בליגה הזאת הארדן הוא שחקן ששלם עם עצמו וזאת אולי המעלה הגדולה ביותר וכנראה גם החיסרון הגדול ביותר שלו בו זמנית. הביקורת הנוקבת על סגנון המשחק והשנאה שהוא חווה במגרשי החוץ לא מפריעים לפלא שסיים כמלך הסלים של העשור הקודם. יהיו עוד ימים בהם הוא יחטיא 16 שלשות ויהיו ימים בהם הוא יקלע 60 נקודות בשלושה רבעים. בשתי התצורות, הוא יישאר ג'יימס הארדן, במתכונתו הטהורה, הדרך היחידה בה הוא מגיע.