"לא דמיינתי שאהיה בכל משחק בית במשך 25 שנים"
נאב בעטיה (ולא דרייק), הוא האוהד הכי מסור של טורונטו וסופסוף יזכה לחגוג עם הקבוצה שלו בגמר. בריאיון לערוץ הספורט, ה"טורבנייטור" בעל לב הזהב נזכר בשיחה עם קובי בראיינט ומתרגש: "תמיד ידעתי שהיום הזה יגיע. אף פעם לא ויתרתי. הראפטורס יזכו"
ב-3 בנובמבר 1995 התייצבו בסקיי דום, היום כבר ה"רוג'רס סנטר" בטורונטו 22 שחקנים ו-33,306 אוהדים נרגשים לאירוע היסטורי: המשחק הראשון בתולדות המועדון הטרי ב-NBA, טורונטו ראפטורס.
הקבוצה מקנדה הרשימה בערב הבכורה שלה, עם ניצחון 79:94 ומאז אותו משחק, לפני כמעט 25 שנים, נפוצו השחקנים ששותפו לכל עבר. אחד מהם, ז'אן טבק שעלה אז בחמישייה של המקומיים, אפילו אימן את מכבי תל אביב לרגע. גם 33,305 מתוך הצופים שהיו באולם באותו ערב לא הגיעו מאז לכל משחקי הבית של טורונטו. אבל אחד כן.
נאב בעטיה, ה"סופר אוהד" של טורונטו ראפטורס, מעולם לא החמיץ משחק בית של הקבוצה. הוא פספס ימי הולדת של אשתו, פספס ימי נישואין, פספס עוד אינספור אירועים, אבל לא את הראפטורס. אפילו לא פעם אחת בשני עשורים וחצי. גם לא בימים בהם הפסדים נערמו, מאמנים הוחלפו וכוכבים ברחו.
הוא תמיד היה שם, מהמשחק ההוא מול ניו ג'רזי ועד לעלייה ההיסטורית לגמר ה-NBA בסוף השבוע האחרון. הוא יושב מאחורי הסל ואי אפשר שלא לשים לב אליו, עם הטורבן שהעניק לו את הכינוי המופלא "הטורבנייטור".
העיתונאי הקנדי מוחמד לילה סיפר עליו בכמה ציוצים שכבשו את האינטרנט בימים האחרונים. בעטיה הבעלים של שתי סכנויות יונדאי מצליחות בטורונטו. לקנדה הגיע באמצע שנות ה-80' כמעט בלי כלום ובגלל צבע עורו והטורבן, לא מצא עבודה במקצוע שלו, מהנדס, אז הלך להיות מוכר מכוניות. ב-90 הימים הראשונים בתפקיד מכר 127 מכוניות ובהמשך הפך לכל כך מוצלח עד שקנה את הסניף ואחריו עוד אחד.
בכל שנה, נאב משקיע כמעט 100 אלף דולר בשישה מנויים: אחד לעצמו, אחד למי שבא איתו למשחק ועוד ארבעה שתמיד הולכים לילדים ונוער בסיכון. כאילו שזה לא מספיק, הוא גם קונה בערך 4,000 כרטיסים כל שנה ומחלק אותם לילדי הקהילה שלו. אם יש בנאדם בכל העולם הזה שמגיע לו ליהנות עם הקבוצה שלו במעמד הכי גדול בתולדותיה, הרי שזהו בעטיה ורגע לפני שהוא יתמקם לו בכיסא הקבוע וינסה להוציא משיווי משקל את סטף קרי, קליי תומפסון והחבר'ה של הווריירס, הוא העניק ריאיון טלפוני לערוץ הספורט.
"לפני שהגעתי לקנדה, בחיים לא ראיתי כדורסל", הוא נזכר. "ולפני שהראפטורס הוקמו, ראיתי רק בטלוויזיה. אף פעם לא הייתי במשחק. אבל התאהבתי בענף בזכות הקבוצה. המשחק הראשון, מול הנטס, היה חוויה חדשה לגמרי עבורי וזו הייתה הזדמנות מדהימה להיות חלק מאווירת ה-NBA. כמובן שלא דמיינתי אז שאלך לכל משחק במשך קרוב ל-25 שנים. רק חשבתי שאנסה לקצת כדי לראות איך זה מרגיש. אבל פשוט לא יכולתי להפסיק".
העונה הראשונה הסתיימה עם 21 ניצחונות בלבד. שנתיים אחריה היו רק 16 ואז 23. לראפטורס, עד השבוע שעבר, היו הרבה שנים רזות ומעט הישגים להתגאות בהם: "אף פעם לא ויתרתי על הקבוצה", מצהיר בעטיה. "אני איש מאוד אופטימי. תמיד האמנתי שבסוף נגיע לגמר וידעתי שהיום הזה יגיע".
הוא חיכה בסבלנות במשך מאות משחקים, אבל זה השתלם כאשר הכדור של קוואי לאונרד קפץ על הטבעת, עלה לשמיים ואז קפץ שוב, ושוב, ושוב וצלל פנימה. טורונטו 92, פילדלפיה 90: "זה הזיכרון הכי טוב שלי מהראפטורס. זה משהו שלא אשכח בחיים. הייתי בצד השני של האולם והייתה לי זווית מדהימה לראות את הסל הזה".
ואם כבר קוואי, מה חשבת על הטרייד?
"כבר כשזה קרה הרגשתי שיהיה בזה גם משהו טוב לכל הצדדים, כי דמאר הלך לשחק אצל המאמן הטוב בעולם, קואץ' פופוביץ' וידעתי שהוא יהפוך אותו מאולסטאר לסופרסטאר. וכמובן שזה שקוואי בא לפה זה טוב בשבילנו, כי הוא אחד השחקנים הכי טובים בליגה. חשבתי שזה טרייד מצוין בשביל הקבוצה שלנו, אבל כאב לי על הדרך בה דמאר וכולנו, האוהדים, קיבלנו את ההודעה, למרות שאנחנו רגילים לזה, כי ככה זה ב-NBA. זה היה קצת הלם".
בעטיה לא כאב את כאבו של דרוזן כמו אוהד מן השורה. הוא מכיר את השחקנים היטב, והם אותו. הוא משוחח איתם לפני ואחרי המשחקים וב-2001, אחרי שהראפטורס ניצחו במשחק 5 במדיסון סקוור גארדן את סדרת הפלייאוף הראשונה בתולדות המועדון, וינס קרטר, שקלע 27 נקודות, ניגש אליו, קרא בשמו ואמר: "תודה שבאת עד לפה" לפני שהעניק לו את סרט הראש שלו. "הסרט היה מלא בזיעה, אבל לא היה אכפת לי", סיפר פעם בעטיה, שלבש את הסרט על הטורבן בגאווה במשך כמה שנים.
רגע מרגש נוסף עבורו הגיע בדצמבר 2015, כאשר קובי בראיינט הוחלף בשניות הסיום של הביקור האחרון שלו בטורונטו: "המשחק נגמר, קובי התחיל ללכת ואז הוא ראה אותי, חזר אליי ואמר 'סופר אוהד, תודה על כל מה שעשית עבור הקבוצה הזו' ואני אמרתי לו 'תודה רבה לך, על התרומה שלך לכדורסל. תמשיך להיות השראה לילדים'".
אני חייב לשאול מה דעתך על ההתנהגות של דרייק והאם אתה רצית להיות זה שעושה מסאז' לניק נרס?
"אין לי שום בעיה עם דרייק. הוא אוהד של המשחק ושגריר של הקבוצה שלנו. כולם פה, כולל אני, מאוד אוהבים אותו בזכות מה שהוא עושה עבור העיר והמדינה שלנו. זה לא שהוא נוגע בשחקנים או מאמנים אחרים, רק בזה שלנו והם מכירים טוב. המאמן שלנו הרגיש שזה היה בסדר, אחרת הוא היה אומר לדרייק לא לגעת בו. אני איש מאוד שונה ממנו. הוא רוק סטאר, כוכב ענק והוא גם יושב ליד הספסל ואני מתחת לסל. אבל גם אני, לפעמים, לפני או אחרי משחק הולך ונותן חיבוקים לשחקנים ועושה כל מיני שטויות. כל עוד השחקנים בסדר עם זה, אין בעיה. דרייק מלא אנרגיות ונלהב והוא מראה את זה. סתם עשו מכל זה סיפור גדול מדי".
כמה זמן עוד תמשיך ללכת למשחקים?
"כל עוד אהנה מזה. לא חלמתי שאלך כל כך הרבה שנים ברצף. לא תיכננתי את זה מראש. אבל כדורסל מאחד בין אנשים ואמשיך לעזור לענף לעשות את זה כל עוד אוכל. אני רק נהנה מהמסע שלי. בארבע-חמש השנים האחרונות אנשים באים ומבקשים להצטלם איתי וזה מדהים. זה מאוד מרגש אותי".
אז מה יהיה בגמר?
"ראפטורס ב-7. ננצח בבית את המשחק האחרון ואולי הכדור שוב יקפוץ ככה על הסל. גו ראפטורס גו".