תבדקו במילון: עושים סדר בעולם המושגים של ה-NBA

מילון נ.ב.א שושן – חלק 1

ה-NBA זו ליגה שמתפתחת כל הזמן. חוקים חדשים, תקדימים וטרנדים, כל הזמן טרנדים. הסיקור מסביב, שבחלקו הגדול אינטלינגטי ומעמיק, מעשיר את עולם המושגים של חובבי הליגה – ומצד שני, לעתים משאיר כמה אוהדי כדורסל מאחור. שלוש דקות הם לא עוקבים אחרי ה-NBA, ופתאום אין להם מושג מה זה שחקן 3&D, למה כל קבוצה רוצה סטרץ' 4 או מתי נעלם הראן אנד גאן והפך לפייס אנד ספייס. בשביל זה, כמו שאומרים, אנחנו כאן. הנה הסברים על כמה מושגי יסוד ובעיקר מושגים חדשים והמחשות, למי שרוצה לשבת בלבאנט ולהרגיש סר צ'ארלס.

סטרץ' 4 (Stretch 4) – או: מה ההבדל בין מירזה טלטוביץ' לזאק רנדולף?
בעולם המונחים הקלאסי של הכדורסל, השחקן בעמדה מספר 4 משחק כ"פאוור פורוורד" או כ"פינה". הוא ממוקם בדרך כלל בחצי הדרך בין קשת השלוש לטבעת, ונוטה לשחק פנימה. עולם המונחים הקלאסי כבר איבד חלק מהרלוונטיות שלו, וההבדל בין הפאוור פורוורדים הגדולים של שנות ה-90' – קארל מאלון, צ'ארלס בארקלי, שון קמפ עד שאכל את גארי פייטון – לבין אלה של היום, די מורגש.

ככל שהשלשה נעשתה פופולרית יותר, כך היא הפכה לנשק חובה בארסנל של רוב שחקני הליגה, וזה לא פוסח גם על שחקני הפנים. יש כאלה שאף הפכו את הזריקה הזו לספציאליטה שלהם, וזה מה שהם עושים רוב הזמן – גבוהים, מאסיביים, אבל מסתובבים על המגרש בעיקר מחוץ לקשת השלוש, ומפגיזים. למה זה טוב? כי הם מושכים את תשומת הלב ההגנתית של השומרים שלהם, גבוהים ומאסיביים לכשעצמם, שבדרך כלל יציאתם החוצה מרווחת את איזור הצבע עבור חדירות של רכזים ושחקנים בעמדות 2-3 ("שחקני כנף"). למה זה עוד טוב? כי שחקנים בעמדות 1-3 יודעים לקלוע מבחוץ מטבעם, וכאשר יש לכם עוד שחקן עם קליעה מבחוץ, וארבעה קלעים טובים נמצאים בחמישיה, זה מקשה על ההגנה היריבה לכסות את כל שטח המגרש.

דוגמאות טובות לכמה סוגים של שחקנים בעמדה 4 אפשר למצוא בטבלת הזריקות של שלושה שחקנים שונים. הנה הראשון – מירזה טלטוביץ', ברוקלין, ידגים לכם את חלוקת הזריקות של פאוור פורוורד שמומחיותו הכמעט-יחידה היא קליעה מבחוץ:

קווין לאב, קליבלנד, הוא שחקן מהסוג הנדיר שמסוגל גם לקלוע מבחוץ וגם לשחק בפיזיות מתחת לסל. זה מה שעשה אותו לכל כך אטרקטיבי עבור לברון ג'יימס, שראה את כריס בוש הופך במהלך השנים איתו לשחקן מאותו סוג.

זאק רנדולף, ממפיס, הוא מיצג מוזיאוני בליגה. שריד לעידן הדינוזאורים. פאוור פורוורד מהסוג הישן, שמקבל את הכדורים בדרך כלל במרחק 3-4 מטרים מהטבעת, ויכול לקלוע מחצי מרחק, אבל אוהב ללכת פנימה. זו, אגב, אחת הסיבות להצלחה של ממפיס – הקבוצה משחקת עם שני גבוהים "קלאסיים" מצוינים שגם יודעים למסור זה אל זה, הולכת נגד המוסכמות החדשות, וליריבות אין תשובה.

הערה: שחקנים רבים שתופקדו בעבר בעמדה 3 – כולל שלושה מהכוכבים הגדולים ביותר בליגה, לברון ג'יימס, קווין דוראנט וכרמלו אנתוני – הפכו עם הזמן בעצמם לסטרץ'-4 במערכים מסוימים. היכולת של אותם שחקנים לחדור במהירות, להוביל כדור בכוח וגם לקלוע מבחוץ, גורמת למאמנים פעמים רבות להציב לידם שלושה קלעים, במקום שני שחקני פנים, כדי לעשות את ההתקפה למרווחת יותר, ולייצר עבורם יותר בידודים או נתיבי חדירה וחיתוך עד הטבעת.

ת'רי אנד די (3&D) – או: למה טרבור אריזה מתברר כשחקן המושלם עבור יוסטון?
כמו השינויים שאירעו בעמדה מספר 4, גם עמדות 2 ו-3 כמעט אוחדו בכדורסל המודרני, ולרוב השחקנים המתופקדים בהם קוראים סווינגמן – שחקן כנף. הסיבה היא שהשוטינג גארדס צריכים כיום לכדרר ולחדור יותר, בעוד הסמול פורוורדס צריכים לזרוק יותר מבחוץ. כשפורטלנד עולה עם ווסלי מתיוס בעמדה 2 וניקולה באטום ב-3, אז באטום חודר יותר ומתיוס זורק יותר, אבל כששארלוט עולה עם לאנס סטיבנסון בעמדה 2 ומייקל קיד גילכריסט ב-3, אז סטיבנסון הוא זה שצריך ליצור יותר בהתקפה.

אבל לא כל שחקני הכנף עשויים מאותה שטנצה, כמובן. אין דין קייל קורבר כדין קובי בראיינט, ואין דין צ'נדלר פרסונס, ששיחק בעונה שעברה ביוסטון ומוגדר כשחקן כנף קלאסי כיום (כל החבילה ההתקפית), כדין טרבור אריזה, שחקן 3&D (ספק שלשות והגנה) קלאסי, שהחליף אותו באותה עמדה.

פרסונס היה שחקן הרבה יותר מגוון מאריזה, ועל כן, כאשר הוא הוחלף באריזה, רבים ראו זאת כהפסד של יוסטון, כשינמוך. אולם אחרי 6 משחקים – למרות שגם המנג'ר דריל מורי הודה הבוקר ש"המשחק הזה בו נדע שאנחנו באמת טובים, הולך וחומק מאיתנו כל הזמן" – נראה שדווקא אריזה מצליח לתת ליוסטון משהו שלא היה לה בשנה האחרונה.

פרסונס היה סקורר טוב יותר מאריזה. חודר טוב יותר – 469 חדירות לסל בעונה שעברה לעומת 206 של אריזה, על פי NBA.com – ומגיע הרבה יותר אל איזור הצבע. העניין הוא שליוסטון יש כבר שני סקוררים באיזור הצבע, שניהם מהטובים בליגה – דווייט האוורד, בזכות יתרון הגובה/אתלטיות שלו וגם ארסנל התקפי שהתפתח קצת, וג'יימס הארדן, בזכות יכולת החדירה וההטעיה שלו, שנגמרת בסחיטת עבירות. בעונה שעברה לפרסונס היו 8 נקודות בצבע בממוצע למשחק, וזה היה נחמד. ועדיין, למרות כל הכלים ההתקפיים הללו, הרוקטס קלעו כמו הממוצע בליגה מעבר לקשת – 35.8 אחוזים – והיו יכולים לקלוע במחצית אחת 10 מ-11 לשלוש, ובמחצית שאחריה 0 מ-12. יציבות לא הייתה שם.

אריזה, קודם כל, הוא שומר טוב יותר, גם ברמה האישית וגם כחלק ממרקם קבוצתי. זה נותן לרוקטס, כשהוא והארדן על המגרש, שומר אחד איכותי בכנפיים, לעומת אפס בעונה שעברה (ב-2013/14, כל הפילוסופיה ההגנתית של הרוקטס נבנתה על הקרצייתיות של פטריק בוורלי ויכולת הגנת הטבעת של דווייט האוורד). בצד השני של נוסחת ה-3&D, אריזה שחקן שעומד בפינות וזורק משם שלשות. למה זה טוב? כי כשהארדן והאוורד שועטים לעבר הצבע, לא צריכים להיות שם עוד שחקנים מהקבוצה שלהם. אלה צריכים לעמוד הרחק מהסל, כדי ליצור להגנה דילמות קשות ולא לאפשר לה לצופף בצבע, ומצד שני לא רחוק מדי, כדי שהשחקן החודר עדיין יהיה בטווח מסירה קצרה. במלים אחרות, לעמוד בצד.

אז האוורד יושב העונה על 15 נקודות בצבע בממוצע למשחק, נתון שישתווה לשיא הקריירה שלו אם יחזיק מעמד; הארדן הלך לקו העונשין 70 פעם בששת המשחקים הראשונים, כתוצאה מאפשרויות החדירה שנפתחות בפניו. ואריזה? הוא עומד בכנפיים וקולע שלשות. לשם השוואה, פרסונס קלע 33 שלשות מהפינות בכל העונה שעברה; אריזה כבר עומד על 11 כאלה בשבוע וחצי הראשונים. וחשוב מכל: יוסטון לא רק מנצחת, היא קולעת 43.1 אחוז מהשלשות שלה – מקום ראשון בליגה. האם המספרים האלה יחזיקו מעמד עד סוף העונה? האם זה מה שיביא לרוקטס אליפות ראשונה אחרי 20 שנה? ספק גדול. אבל בינתיים נראה שדריל מורי, דווקא אחרי קיץ בו התכניות שלו טורפדו, שוב יצא יותר חכם מאיתנו.

שחקני 3&D, כפי שהבנתם, לא חייבים להיות סמול פורוורדים. הם יכולים להיות גם שוטינג גארדים או אפילו פאוור פורוורדים. עוד שחקנים מאותו סוג: דני גרין, שיין באטייה עד שפרש, קייל קורבר, ווס מתיוס, סטיב נובאק.

ווייברס (Waivers), או: מה לעזאזל קרה עם גל מקל?
הליך הווייברס מתנהל כך: נניח שקבוצה רוצה להיפטר משחקן, אבל יש לו חוזה. במקרה כזה, היא תזרוק אותו (Team A is "Requesting Waivers" on a player). השחקן משוחרר מסגל הקבוצה מיידית, ובמשך 48 שעות הוא חי בעולם הווייברס.

באותן שתי יממות, כל קבוצה יכולה לקחת אותו, אבל אז היא גם צריכה לספוג את חוזהו הקיים ולשלם אותו בעצמה מאותה נקודת זמן. למה שהיא תרצה לעשות זאת? כי לפעמים היא כל כך זקוקה לעזרתו של אותו שחקן, שלא אכפת לה לשלם את אותו חוזה; או שהיא יודעת שעוד קבוצה רוצה את אותו שחקן, ומבקשת להקדים אותה.

לא כל קבוצה יכולה להרים שחקן מהווייברס: בשביל קבוצה שצריכה לעשות זאת, צריכים להתקיים אחד מארבעת התנאים הבאים לפחות:

א. לקבוצה המצרפת יש מספיק מקום עבור השחקן המנופה מתחת לתקרת השכר.

ב. הקבוצה המצרפת קיבלה "חריגת שחקן פצוע" במקום שחקן שסיים את העונה, שערכה הכספי שווה לחוזהו של השחקן המנופה, או גבוה ממנו.

ג. הקבוצה המצרפת קיבלה "חריגת טרייד" (מעין "בלון" כסף וירטואלי שנוצר כתוצאה מטרייד לא פרופורציונלי במשכורות, בין קבוצה עם תקרת שכר פנויה לבין כזו שאין לה) שערכה הכספי שווה לחוזהו של השחקן המנופה, או גבוהה ממנו.

ד. לשחקן שנופה יש חוזה מינימלי.

אגב, אם שתי קבוצות או יותר מבקשות להרים את השחקן במשך 48 שעות הווייברס, זוכה הקבוצה בעלת הרקורד החלש יותר.

ברוב המקרים, השחקן לא מורם במהלך הווייברס, ואז קורים לו שני דברים: הקבוצה שזרקה אותו מחויבת לשלם לו את יתרת חוזהו, ומעכשיו הוא יכול לחתום על חוזה חדש בקבוצה אחרת, כאשר הוא שחקן חופשי לחלוטין. כלומר, הוא מרוויח כסף משתי קבוצות שונות.

אז מה הסיפור עם מקל? הוא נופה ב-29 באוקטובר, יום רביעי האחרון, וחי במשך יומיים בווייברס. כלומר, בשבת בבוקר האחרונה הוא קם כשחקן חופשי ומאושר. על פי העיתונאי סטיב קיילר, בדאלאס התבאסו מאוד להיפרד ממקל כאשר צירפו את ג'יי.ג'יי בראה, והעדיפו לשחררו לחופשי מאשר בטרייד, כדי שיוכל ללכת לאן שבא לו ולא יהיה כבול לאינטרסים שלהם.

החוזה של מקל לשנתיים הקרובות, בסך 1,763,758 דולר, כבר מובטח וישולם לו. לאחר מו"מ של כמה ימים וגישושים, הוא העדיף את אינדיאנה, שנראתה כמפתה ביותר, על פני אוקלהומה סיטי ואחרות. הוא היה אמור לקבל שם חוזה מינימלי ולא מובטח עד תום העונה (כפי שצפוי לקרות לו אם יחתום בכל קבוצה אחרת – בנקודת זמן מסוימת בינואר, כל החוזים הלא-מובטחים הופכים למובטחים אם השחקן עדיין בסגל).

רק שאתמול התבררה בעיה ביורוקרטית: מכיוון שלמקל לא היה מעסיק מאז עזב את דאלאס, המעסיק החדש שלו היה צריך להוציא לו ויזה. הוצאת ויזה חדשה לשחקן זר ב-NBA אורכת בין 2 ל-7 ימים, בדרך כלל 3. אינדיאנה, בגלל מכת הפציעות שלה, קיבלה היתר זמני להחתים שחקן 16 בסגל שיכול למנות רק 15, אבל המועד האחרון פג אתמול, כך שהחתימה לא יכולה להתבצע כל עוד למקל אין אישורי שהייה, ואז איי.ג'יי פרייס, שדייויד בלאט זרק מקליבלנד מוקדם יותר השבוע ושהעביר 3 עונות באינדיאנה, חזר לפייסרס.

כעת אפשר לשאול מי עשה כאן טעות – הרי אינדיאנה ידעה מתי החריגה שלה נגמרת, וסוכן שחקנים אמור לדעת כמה ימים לוקח להוציא ויזה – אבל זה סתם יהיה לבכות על חלב שנשפך. כדאי להסתכל קדימה, ולא כל האופציות פתוחות בפני מקל, אבל יש עדיין כמה קבוצות שיכולות להתאים לו:

לוס אנג'לס לייקרס. ג'רמי לין רכז ויכול לקלוע, אבל לא שומר; רוני פרייס אתלטי מאוד, אבל קלעי גרוע ומוסר בינוני; הרוקי ג'ורדן קלארקסון די בוסרי. סטיב נאש וג'וליוס רנדל סיימו את העונה, והלייקרס עדיין לא השתמשו בחריגת שחקן פצוע.

וושינגטון וויזארדס. אנדרה מילר כבר שנים עושה בית ספר לכולם ובעיקר לגיל שלו, אבל פתאום, בגיל 39, הגיעה הדעיכה. כרגע הסגל סגור, אבל לכו תדעו.

קליבלנד קבאלירס. מת'יו דלאבדובה, השחקן הקבוצתי ביותר ועם הכי פחות אגו במערך של בלאט, נפצע ברגל וייעדר חודש עד חודש וחצי. הרוקי וויל שרי רק הגיע ולא נראה כמו הפתרון. אז למה לא, בעצם?