בוריס, תן לי יד ונלך: האיש הכי ראוי לאליפות עם סן אנטוניו

הביטו מה נשאר מפניקס סאנס הגדולה של העשור הקודם. ה-MVP סטיב נאש נאבק בגב שלו כדי לקום בבוקר כמו שצריך. תוצאת החיפוש השנייה שגוגל מציע עבור המאמן מייק דאנטוני היא Mike D'antoni Fired, ולכו תדעו מי יציע לו עבודה אחרי הכישלון המהדהד בלייקרס. אמארה סטודמאייר נראה יותר קרוב להפועל ירושלים מאשר לסדרת גמר אזורי, שאקיל אוניל לא זכה מאז בתואר עד הפרישה, גראנט היל פרש רשמית וקורט תומאס מעשית, ג'יימס ג'ונס וליאנדרו ברבוסה מקוששים דקות ותפקידי משנה, ושון מריון, שעשה דברים גדולים והתלונן שאף אחד לא מעריך אותו, לקח אליפות בדאלאס והחל מאז בדעיכה איטית. ואז, יש את בוריס דיאו.

פניקס של אז היתה חלוצת הכדורסל הנכון, היפה והמודרני כפי שאנחנו מכירים אותו כיום. בסוף כל התקפה מופתית של הספרס עם הנעת כדור מסביב לקשת שתראו בגמר הקרוב, יושב סטיב נאש עם נרגילה. בסוף כל התקפה בה למיאמי יש חמישה קלעי שלשות על המגרש, רוקד צלו של דאנטוני 'הבה נגילה'.

פעם אמרו שהכדורסל של פניקס לא מביא אליפויות, וצדקו – מכיוון שהכדורסל של דאנטוני בפניקס כלל גם הסתמכות על שני כוכבים שלא מסוגלים לשמור, ורוטציה של 6.2 שחקנים שמשום מה שופכים לאגר במאני טיים. אבל העובדה שקבוצה בליגה זורקת היום 21.5 שלשות למשחק, כמעט 50 אחוז יותר מלפני שבע שנים, נובעת גם מכך שמישהו שכנע את הליגה ששלשות הן נשק יעיל. ואתם יודעים איזו קבוצה קלעה בארבע שנות דאנטוני-נאש 3,112 שלשות, כשהממוצע של שאר הליגה באותה תקופה עמד על 1,924? פניקס סאנס. כיום משחקת בגמר הקבוצה שהובילה את הליגה העונה באחוזי שלוש, סן אנטוניו, מול מיאמי שהפכה את השלשות מהפינות לאמנות. נאש אולי יצפה בסדרה הזו עם כאבי גב, ודאנטוני עם שברון לב, אבל נשמת אפם חיה ומפעמת גם בגמר 2014.

ויש להם גם שגריר שם. לא סתם שגריר. שגריר סמלי במיוחד. ב-2007, כשסן אנטוניו היתה סמל לכדורסל המגעיל והאפרפר, עם ברוס-לי באוון בתפקיד הקראטיסט ורוברט הורי בכובעו השני כצ'יפ-שוט בוב, הורחק בוריס דיאו ממשחק קריטי בסדרה מול הספרס, בגלל שקם מהספסל למראהו של סטיב נאש חוטף בומבה מהורי בדקה האחרונה של משחק 4. הספרס העיפו את הסאנס בששה משחקים והמשיכו לזכות באליפות, על חשבונו של לברון ג'יימס. אותו ג'יימס שיכול כעת, בוגר ומנוסה יותר, להמשיך את הקללה שרובצת עליהם מאז – ולהפוך את התקופה הזו, רשמית, לשבע השנים הרעות.

התיקון מתחיל עם דיאו. דאנטוני, בזמנו, הרים אותו מהספסל של אטלנטה והפך אותו לרכז נפלא באזור הצבע. הוא ניווט מאיזור קו העונשין את ההתקפה של הסאנס יחד עם נאש, וגרם לה להיות אחד התוצרים האסתטיים ביותר שנראו על מגרש כדורסל במילניום הנוכחי. אותן יכולות שדאנטוני זיהה אצלו אז – בעיקר יכולת המסירה והקליעה מבחוץ – שירתו היטב את גרג פופוביץ' כשחיפש, ומצא, דרך להפוך את סרג' איבקה להרבה פחות מאיים ורלוונטי. בלי 26 הנקודות של דיאו במשחק 6 מול הת'נדר, לכו תדעו איפה הספרס עכשיו.

דיאו השתנה מאז. הזמנים שינו אותו. הסאנס התפרקו, הוא איכזב בגדול וגדל באופן מאכזב, עד שנראה שתעשיית הבגטים בשארלוט מצאה לעצמה מישהו להישען עליו. בשיא הדיכאון הוא נחתך מהבובקאטס העגומים כשהוא בן 30, יש לו משקל גבוה ולא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא. ואז, הרים אותו חברו הטוב טוני פארקר מאשפתות וצירף אותו לסן אנטוניו.

מאז, הוא אדם חדש. עדיין נראה מסיבי למדי, אבל כל כך זריז. את מותניו הרחבות הוא ניצל וינצל כדי להצר את צעדיה של מיאמי היט, גם של לברון ג'יימס. את יכולת המסירה שלו ינצל כדי לפרגן לחבריו אסיסטים מאחורי הגב, כאילו רוחו של סטיב נאש נכנסה בו. הקליעה שלו לשלוש עשויה להיות קריטית כשהספרס יחפשו דרך לפצח את ההגנה הנהדרת של ספולסטרה. ובמשחקו האינטליגנטי והלא-שגרתי יזכיר את הקבוצה ההיא, שהיתה צריכה להיות אלופה ולא הגיעה אפילו לגמר. הקבוצה שלא הותירה כמעט אף שריד בליגה של 2014, אבל זו שהסגנון שלה הלך והתפשט מאז לכל קצותיה, כמו מגיפה נעימה במיוחד.