חובה עליכם: הכוכבים שיש להם קוף על הגב בפלייאוף
השימפנזה הפך לגורילה וכבר די מכביד על התנועה. המאני טיים של ה-NBA יוצא לדרך וזה הזמן שהארדן, ווסטברוק, וויליאמס, היברט ודיאנדרה ג'ורדן יראו שהם לא רק פוטנציאל. ערן סורוקה על השחקנים שיש להם מה להוכיח
הפוטנציאל קיים, ומה עם המימוש? (gettyimages)
ראסל ווסטברוק. אחד הוויכוחים הגדולים בין אוהדי NBA בשנים האחרונות עוסק בשאלה האם ראסל ווסטברוק עושה את אוקלהומה סיטי לקבוצה טובה יותר, או תוקע את גרף ההתקדמות של קווין דוראנט. העונה הנוכחית רק עזרה לכל צד להתבצר בעמדתו: האנטי-ראסלז יטענו שהנה, ווסטברוק היה פצוע חצי עונה, ודוראנט שחרר את החיה והפך ל-MVP. הפרו-ראסלז יזכירו שהמאזן של הת'אנדר בלעדיו עמד על 10:23, ואיתו – 13:36.
האמת נמצאת כנראה איפשהו באמצע. הסגנון הבלתי מתפשר של ווסטברוק גורם להגנות להיעמד על הרגליים האחוריות, ומקשה עליהן להתרכז רק בעצירתו של הסקורר הטוב בתבל. רק שלרוב ווסטברוק צריך לרסן גם את עצמו, להימנע מזריקות טיפשיות, להמעיט באיבודים ולא לסכן את בריאותו בקפיצה לחסימת זריקות שנלקחו אחרי ירידה לפסק זמן.
הפלייאוף הנוכחי יספק תשובות נחרצות: בסיבוב הראשון הוא יפגוש את הקו הקדמי הכי עבה במערב, שיאטום לו קווי חדירה ויכריח אותו לזרוק מבחוץ; בסיבוב השני יחכה לו כנראה הפוינט גארד השומר הטוב בליגה; ואם יעבור את שני אלה, יפגוש כנראה את המערכת הקבוצתית המושלמת של סן אנטוניו. לטוב או לרע, הת'אנדר יידעו טוב יותר מה ווסטברוק נותן להם – בטווח הקרוב, או הרחוק.
ג'יימס הארדן. עוקצי ווסטברוק יזכירו תמיד שאלמלא הת'אנדר היו מקבלים החלטות טיפשיות, הוא והארדן עדיין היו יכולים להיות יחד. ברמה האידילית, זה נכון. פרקטית, כשרון כמו הארדן היה מסתפק בתפקיד הכינור השני-שלישי בערך בסבירות בה ווסטברוק יגיע למסיבת עיתונאים עם קולקציית בגדים שלא נקנתה בחנות "בייבי היפסטר".
חמש שנים לאחר שנבחר בדראפט, גם הארדן נכנס למסגרת הזמן בה הוא אמור לשלוט בליגה. לפני שנתיים עוד היה לו תפקיד משני, בשנה שעברה הוא עבר ליוסטון שלוש דקות לפני פתיחת העונה. בקיץ 2013 הוא קיבל את הסופרסטאר שלו, את הסגנון האהוב עליו, ויד חופשית מקווין מקהייל לזרוק מעשרה מטרים ולא לרדת להגנה. לא הסגנון הקלאסי שאמור להצליח בפלייאוף. ועידת אמני הקלאץ' מול דיים לילארד אמורה לתת אינדיקציה ראשונה לשאלה אם הארדן יכול להצליח גם כשהזרקורים עליו, וכשיש לו מה להפסיד.
דיאנדרה ג'ורדן. הוא מוביל את הליגה באחוזי קליעה, מוביל את הליגה בריבאונדים, בין שלושת הראשונים בחסימות, אבל האם מה שעובד בעונה הרגילה יצליח גם בפלייאוף? בזמן שהווריורס ינסו להיכנס לגריפין לראש, ג'ורדן צריך להישאר קר רוח, להמשיך לשדר שיש על מי לסמוך, ובעיקר לקלוע מהעונשין.
אם ישמור על אחוזי הזוועה שלו מהקו – 42.8 אחוז העונה – היריבות עלולות להתחיל להשתמש בטקטיקות לא אסתטיות במיוחד כדי לנצל אותו לצורך עצירת השטף ההתקפי של אדומי אל.איי. אף אחד לא מצפה ממנו להתחיל לקלוע כמו סטיב נאש בשיאו, אבל גם 65-70 אחוז יכולים לנטרל את נקודת התורפה הבולטת שלו.
מול הסמול-בול של הווריורס, המטרה העיקרית של מארק ג'קסון – שישתמש כנראה בגבוה אחד, ולרוב בדייויד לי הוורסטילי או בג'רמיין אוניל – תהיה לנטרל את ג'ורדן ואולי גם להוריד אותו מהמגרש. דוק ריברס לא יוותר כל כך מהר על אחד הפיינליסטים לתואר שחקן ההגנה של העונה, אבל יצטרך להשתמש בו אחרת מול ארבעה קלעים (מבין קארי, תומפסון, איגי, גרין, בארנס, בלייק וקרופורד) שג'קסון יעמיד מסביב לקשת כמעט בכל רגע נתון.
רוי היברט. השבוע הצטרף היברט לחבורה מאוד מיוחדת – הכוללת גם את דייל דייויס וטראוויס דיינר – של שחקני אינדיאנה פייסרס שהצליחו לסיים לפחות 20 דקות במשחק עם 0 נקודות ולפחות תשעה נסיונות מהשדה. לא שיש משהו רע בלהיות כמו דייל דייויס, אחד הפועלים השחורים המפוארים בדברי ימיה של הקבוצה הזו, אבל לא לכך התכוון המשורר פ' ווגל, בתכנוניו שהיברט ישתלט על הליגה.
את פלייאוף 2013 סיים היברט, הרבה בזכות המצ'-אפ עם היריבה של אינדיאנה, עם סימן שאלה וסימן קריאה מהדהדים מעל ראשו – "למה שלא יהפוך לסנטר הכי דומיננטי בליגה?!". את פלייאוף 2014 הוא מתחיל עם סימני שאלה וקריאה מהדהדים מסוג אחר – "מה קורה איתך, לעזאזל?!". הנה כמה מספרים שיסבירו את הנפילה. מאז האולסטאר, הוא קיבל 20 אסיסטים בלבד בסך הכל מלאנס סטיבנסון וג'ורג' היל, שני הגארדים הפותחים של אינדי. הוא לקח 56 זריקות בלבד מהעיגול שמתחת לסל, ו-198 זריקות מטווחים אחרים. והנתון המזעזע מכולם: מאז הפגרה, הטביע רוי היברט ארבע פעמים בלבד. ארבע פעמים. Help. בקליפרס יש כאלה שעושים זאת ברבע אחד.
הפייסרס חייבים לחזור לקרוא בספר ההדרכה "כך תפעילו סנטר מדוכדך ופסיבי התקפית". סטיבנסון, ששידרג את מעמדו העונה, חייב לדאוג קודם כל ובכל מחיר שהביג-מן שלו יהיה מרוצה. אם היברט יהיה מרוצה, אינדיאנה תהיה מרוצה. אם היברט ימשיך בקצב הקליעה איתו סיים את העונה – 1 מ-16 מהשדה בשני משחקיו האחרונים – אינדיאנה לא תעבור אפילו את חצי גמר המזרח.
דרן וויליאמס. היו ימים בהם נראה שוויליאמס וכריס פול הולכים לשלוט בליגה הזו לשנים רבות, ושהיריבות ביניהם הציתה את הדמיון. בהתחלה וויליאמס אפילו עקף את פול, כשלקח את יוטה עד גמר המערב.
רק שמאז, הצליח וויליאמס "לפטר" שני מאמנים (כן, גם פול "פיטר" מאמן. אבל את ויני דל נגרו לטובת דוק ריברס, לא את ג'רי סלואן לטובת טיירון קורבין ואת אייברי ג'ונסון לטובת פי.ג'יי קרלסימו), להיפצע שוב ושוב, לשחק במועדון שעבר בבת אחת מאפס ציפיות לבעלים אוליגרך שחולם על אליפות, ולרשום ירידה כל כך דרסטית ביכולת שלו – כולל 84 נקודות בסך הכל בתשעת משחקיו הראשונים העונה – שאנשים תהו אם אי פעם הוא יוכל לחזור לעצמו.
ואז התחילה 2014, ובדרך לא דרך, נמצא הפתרון. הפציעה של ברוק לופז אילצה את ג'ייסון קיד לעבור להרכב אחר עם שון ליבינגסטון כרכז, ועם וויליאמס שמשחק הרבה יותר אוף דה בול. ועם הכל, הכדור עדיין נמצא העונה בידיים של וויליאמס הרבה יותר (כ-390 דקות) מאשר אצל כל שחקן אחר בנטס (ליבינגסטון 285, ג'ונסון 172). הגיע הזמן שיעשה איתו משהו שיזכיר את ימיו הטובים יותר.