נווד של כדורגל: המסע המטורף של יניב אדרעי

לא מעט שחקנים מוכשרים מסתובבים בליגות הנמוכות, אבל לאף אחד מהם אין סיפור חיים כמו של יניב אדרעי ממ.כ. ירושלים. הקריירה הבוגרת שלו אמנם קצרה, אבל במהלכה יצא לסיבוב חובק עולם שכלל, בין השאר, את ספרד, אוקראינה, מולדובה וארגנטינה וגם חיזורים מנבחרת מרוקו. עד לאן הכדורגל יכול לקחת אותך? ראיון מיוחד עם שחקן מיוחד. 

ספר קצת על עצמך
"אני בן 21, נולדתי בצרפת וגדלתי במחלקת נוער של הפועל רעננה עד גיל 15 ואז עזבתי לאירופה. יש לי אח אחד קטן ושתי אחיות גדולות ואני משחק בעמדת המגן השמאלי". 

ספר על ההתפתחות שלך כשחקן כדורגל
"התחלתי בתור כנף שמאל ושחקן אמצע (10) וכשעזבתי לברצלונה, המאמן וההנהלה החליטו שאני מתאים להיות מגן שמאלי בגלל שאני מהיר, אגרסיבי ומאוד טוב טכנית. מאז נשארתי בתפקיד הזה, אבל ברור שכשצריך אותי, אני יכול לשחק בלם, כנף ואפילו שחקן אמצע. אני מאוד טוב בלהבין את התפקיד שלי במגרש, לא משנה איפה אני משחק ואני יכול להיות מותאם לכל טקטיקה שהמאמן מחליט".

עברת לא מעט קבוצות בקריירה. ספר על הדרך שלך בכדורגל
"התחלתי לשחק בהפועל רעננה בגיל 6, עד שהגעתי לנערים א', שם קיבלתי הצעה לצאת למבחנים באקדמיה של ברצלונה. החלטתי עם אבא שלי שאסע. אחרי כמה שבועות של מבחנים החליטו לקבל אותי לאקדמיה. שיחקתי נגד קבוצות כמו ריאל מדריד, ולנסיה ועוד כמה קבוצות גדולות בספרד. אחרי חצי עונה טובה, בנבחרת מרוקו החליטו שהם רוצים לזמן אותי, אבל בגלל שבאותה תקופה לא היה הסכם שלום עם ישראל, לא הייתי יכול ללכת וחתמתי בליגה שלישית בספרד בגיל 17. היתה לי עונה טובה שם. בישלתי 12 שערים וכבשתי 2 ומשם עברתי לליגה ראשונה אוקראינה, לזוריה שאימן אותם באותה תקופה פטריק ואן לוון (אקס מאמן של מכבי תל אביב), אך בעקבות המלחמה לא הייתי יכול להשאר ועזבתי לליגה הראשונה במולדובה וכמעט הגענו לפלייאוף באירופה".

"אחרי החצי עונה במולדובה, עזבתי לליגה השנייה בפורטוגל ולאחר עונה אישית יחסית טובה, לקבוצה לא נשאר כסף והחליטו למכור/לשחרר את כל הזרים והסוכן שלי באותה תקופה, שהיה ארגנטינאי, החליט שטוב לי יהיה ללכת לליגה השנייה בארגנטינה, ללמוד את האגרסיביות במשחק שלהם. בעיניי זו היתה תקופה מדהימה, שגרמה לי להתאהב במשחק הזה אפילו עוד יותר. אחרי חודשים בהם היו הרבה עליות וירידות, קיבלתי הצעה מקבוצה ליגה ראשונה בארגנטינה, אך לצערי לא אישרו לי את הוויזה עד תום חלון העברות ולא הייתי יכול לחזור והחלטתי לחתום במ.כ. ירושלים".

מה גרם לך לצאת למסע כזה?
"מגיל קטן אהבתי כדורגל והאמת שלא הייתי הילד הכי שקט בכיתה. הייתי היחיד שיש לו אישור לצאת מהכיתה לשחק כדורגל כדי להירגע, אבל הקליק הגיע כשאבא שלי חלה בסרטן. הדבר היחיד שהחזיק אותי שפוי היה לשחק כדורגל ופשוט לשכוח את כל הכאב והאי ודאות. ברוך השם היום הוא בריא ומאושר, אבל הרגע הזה גרם לי להבין שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים - לשחק כדורגל. לגרום למשפחה שלי להיות מאושרים וגאים בי ולדעתי הכדורגל זאת הדרך הכי טובה בשבילי לעשות את זה".

מה המדינה שהכי נהנית בה ומה המדינה שעברת החוויה הכי פחות נעימה?
"המדינה שהכי נהניתי היתה ספרד, כי זאת המדינה שבה פרצתי. שיחקתי שם נגד קבוצות כמו ריאל בטיס, נבחרת קטאר (הישראלי הראשון והיחיד בנתיים) וזה מקום שהרגיש לי הכי קרוב לבית. החוויה הכי פחות נעימה היתה לי במולדובה. גרתי בעיירה קטנה של 15 אלף תושבים, יהודי יחיד. גם הגעתי לקבוצה שלא מדברים בה אנגלית ואני הזר היחיד. הייתי מעביר שבתות בחושך ובקור. היו לילות שהייתי בוכה. רציתי לפרוש ולחזור הביתה, אבל אבא שלי לעולם לא ויתר לי והיה מגיע כל חודש-חודשיים לבקר אותי ולחזק אותי להמשיך בדרך שלי ואני עד היום מוקיר לו תודה על זה".

ספר סיפור אחד מיוחד מהתקופה שלך באירופה. משהו שתזכור לעד
"משחק הבוגרים הראשון שלי בספרד היה נגד ברצלונה ב'. באותה תקופה שיחקו שם שחקנים כמו אלחנדרו באלדה. ההרגשה לראות את כל הקהל ואת השחקנים שאתה בדרך כלל מעריץ ורואה אותם רק בטלוויזיה... פתאום להיות איתם בחדר הלבשה, לדבר איתם על החיים, לשחק מולם, לריב איתם על המגרש... בעיניי זאת היית חוויה מדהימה ומרגשת, למרות הפסד בדקות האחרונות (2:1). זה זיכרון שיישאר לנצח".

האם בחלק מהמדינות חווית אנטישמיות?
"ברור. כמעט בכל מקום באקדמיה בברצלונה הייתי בחדר עם עוד שלושה בחורים מוסלמים, שרובם היו נחמדים, אבל היו רגעים שעשיתי פאול ושחקן היה בא אליי ואומר 'חבל שבשואה לא סיימו את העבודה' ועוד הרבה דברים שעדיף שאני אחסוך. היו רגעים שגם הלכתי מכות רק בגלל שאנשים לא רצו שאני אניף את דגל ישראל במשחקים, אבל אני יודע שזאת זכות להיות ישראלי ויהודי ולא משנה כמה קללות או מכות אני אקבל, אמשיך להניף את דגל ישראל בגאווה כי אין לנו מדינה אחרת".

מאז הפנייה שלך לנבחרת מרוקו, מישהו יצר איתך קשר משם?
"לפני הסכם השלום הם שלחו אנשים לראות אותי בספרד, אבל לא הייתי יכול ללכת בגלל הדרכון הישראלי, אבל אחרי שההסכם שלום נחתם, רציתי לשחק בנבחרת ישראל, כי בכל זאת, זה הבית שלי והשאיפה עדיין ותמיד תהיה לשחק בנבחרת ישראל. אחרי הסכם השלום פנו אליי מנבחרת מרוקו וזה עשה רעש מטורף במרוקו, הזמינו אותי לכל ערוצי הטלוויזיה הגדולים ביותר ואפילו התקשרו אליי שחקנים כמו יאסין בונו (השוער), אשרף חכימי ועוד כמה שחקנים מהנבחרת הבוגרת לחזק אותי . אחרי כמה חודשים של ראיונות, ולמרות שהרבה לא קיבלו אותי, קיבלתי זימון לאימונים של שבוע".

מה גרם לך לחזור לישראל?
"כשהמלחמה התחילה, היה לי מאוד קשה להשאיר את החברים ואת המשפחה בארץ בזמן שאני בטוח בחו"ל. יש לי חברים שנלחמים רק כדי שנזכה לחיות במדינה הזאת ולאחר שחבר קרוב שלי נהרג, החלטתי שאני לא יכול לשאת את זה יותר והגיע הזמן שלי לחזור לארץ ולהיות עם המשפחה והחברים בזמנים הקשים האלה, לפחות עד שהמצב יירגע. בעזרת השם בעתיד מאמין שאוכל לחזור לחו"ל, לרמות הגבוהות ביותר, ולייצג את המדינה שלי בכבוד".

ספר קצת על המיוחד בקבוצה שלך מ.כ. ירושלים?
"זאת קבוצה מאוד מיוחדת, שונה מכל מקום שהייתי בו, אבל זו גם הייחודיות של הקבוצה. זה ממש מרגיש כמו משפחה. השחקנים וכל אנשי הצוות מאוד קרובים אחד לשני, עוזרים ותומכים כשצריך ואני חושב שזה משהו שחסר להמון קבוצות בעולם".

הבעלים של הקבוצה הוא אדם מאמין. זה משפיע על התרבות במועדון? על היום-יום שלו?
"ברור, אבל אלה דברים שגם אנחנו השחקנים רוצים, כמו שיעורי תורה באופן קבוע, שמשלבים בין התורה לבין הכדורגל, המון ערבי גיבוש. אנחנו גם לומדים לשלוט על העצבים שלנו בזמן משחק, שזה בעיניי הדבר הכי חשוב שיש".

עד מתי אתה חתום בקבוצה? מה המטרה שלך לעתיד? אתה חושב שיש לך מקום בליגת העל?
"יש לי חוזה כרגע עוד סוף השנה, שזה בערך לחודשיים וחצי. המטרה שלי היא להגיע כמה שיותר גבוה. אני שואף לשחק בליגות הבכירות ביותר בעולם, להגיע לנבחרת ישראל ולייצג את המדינה שלי בעולם. אני בטוח שיש לי מקום בליגת העל ויש המון אנשים ברמה המקצועית שחושבים אותו דבר, אבל אני יודע שיש דרך ואני אמשיך לעבוד קשה בשביל להוכיח לקבוצות הגדולות בארץ שאני יכול ואני שווה להיות שחקן ברמה הגבוה ביותר בליגת העל או בליגה בכירה אחרת".