התקציר באדיבות 'ספורט1'
יותר מחודש עבר, ונראה שהמציאות עמדה מלכת. אף אחד מאיתנו עוד לא עיכל את המאורע הטראומטי והקשה שחווינו - הטבח המזעזע של ה-7.10 אולי הופיע לנו מול העיניים, אבל עוד לא נקלט לגמרי במוח. ייקח זמן עד שהטרגדיה המטורפת הזו תשקע. ייקח זמן עד שנבין.
בינתיים, כולנו מנסים לחזור לשגרה - בדרך כזו או אחרת, בקצב כזה או אחר. הכאב עדיין עמוק בלב שלנו, אבל אנחנו יודעים שאין דבר יותר רע מאשר להתבוסס בו. אז אנחנו מנסים להמשיך - לעבוד, לייצר, לאהוב. כמו במחזה הישן של חנוך לוין, כולנו פועלים של מלאכת החיים. וכך, גם העולם הספורטיבי.
אבל כאן נשאלת השאלה: איך בדיוק עושים את המעבר הבלתי נתפס הזה? איך מצליחים לעבור מהתהומות הקשים של המראות, המחשבות על החטופים ועל העתיד, העצב והכאב העמוק שאנחנו שוחים בו - לדבר שמח ואופטימי כמו ספורט? ויחד עם השאלה הזו, מגיעים כמובן גם רגעי האשמה - האם אפשר בכלל לעשות את זה?
יש אנשים שמבחינתם, אין ברירה: תחילה אלה היו הישראלים שמשחקים בחו"ל, אחר כך באו לאט לאט גם הקבוצות הישראליות שמשתתפות באירופה. בארץ, אמנם הכל נעצר; אבל לוח הזמנים העולמי לא עושה חשבונות לכאבים שלנו. ואחרי שבכדורסל התמודדו עם הדילמה הזאת הפועל תל אביב ומכבי תל אביב והפועל ירושלים ואחר כך גם חולון, הצטרפו אתמול גם שני מועדוני הכדורגל הבכירים שלנו - מכבי חיפה ומכבי תל אביב. התל אביבים נסעו לפולין לשחק נגד זוריה, חיפה "אירחה" בלרנקה את ויאריאל.
ודרך ההתמודדות, כמובן, שונה מאדם לאדם - וגם מקבוצה לקבוצה. הפועל תל אביב, למשל, במשחק הראשון שלה המריאה לניצחון מרהיב ב-16 נקודות הפרש. מכבי תל אביב בכדורסל, לעומת זאת, עלתה לשחק מול ולנסיה ונראתה מנותקת. כמובן שאין לי שום מקום לשפוט - גם לי לא היה כוח לעבוד בימים שאחרי, ואני בטח לא צריך להביא את הגוף שלי למקסום היכולת האנושית, בהתמודדות מול יריבים חזקים ופיזיים - כשכולם רואים אותי. ביום של ה-7.10, בקושי יצאתי מהמיטה. איך בכלל מתחילים לחשוב על לקפוץ לריבאונד?
והדילמה אפילו מתחזקת כשחושבים לרגע על הקבוצות האלה, על הקהילות שבתוכן חיים הכדורגלנים. רשימת אוהדי הקבוצות הללו שמתו מאז ה-7.10 (כולל) היא עצומה. מה הטעם בכלל לשחק, כשקורה כזה דבר?
הפער הוא, נדמה לי, בין הגוף ללב. כי הגוף נפגע משמעותית - מכבי חיפה ומכבי תל אביב לא שיחקו מאז שהמלחמה התחילה, ובקושי התאמנו (בטח לא בסגל מלא). הזרים טסו לחו"ל, הישראלים נשארו בישראל. במקרה של מכבי תל אביב, כל צוות האימון לא היה עם השחקנים עד שלשום. יכולת לראות את זה בסוף המשחק של מכבי חיפה נגד ויאריאל; כשהאנרגיות שסחבו את הירוקים מעל 80 דקות החלו להתפוגג, הפערים המקצועיים והפיזיים הרימו את ראשם.
ומצד שני, כאן נכנס הלב והרגש: אחרי אסון כל כך גדול, יש בך משהו שמבקש לתרום. יש כאלה שהאלטרואיזם שלהם התבטא בלאסוף מנות או לתרום כסף, לספורטאים יש זכות טובה לעשות משהו עם עצמם, והוא לספק רגע אחד של נחמה לאוהדים שנשארו בבית - כולל אלה שאיבדו בני משפחה או חברים בטבח המזעזע הזה. ואצל כל בן אדם, האיזון בין הגוף ללב הוא שונה. גם אצל קבוצת ספורט.
וזה הדבר שאותי אישית הכי הרשים אצל שתי הקבוצות - שלמרות הפערים הפיזיים, ולמרות המצב המטורף שהן נמצאות בו, ולמרות היעדר הקהל - במקרה של מכבי חיפה, זה מינוס משמעותי לקיים משחק בית ללא אוהדים - הן הבינו את גודל השעה, ונתנו מעצמן באמת את הכל. אחת ניצחה, ואחת הפסידה - אלה דברים שקורים בספורט. אבל את היכולת לתת את הלב למען הקבוצה שלך, במובן מסוים גם למען המדינה, ובוודאי למען האוהדים - זה משהו שלא מובן מאליו, ולא יכול להיות מובן מאליו אף פעם.
ואלה אולי הבשורות הטובות לקראת האירוע הבא בכדורגל הישראלי: משחקי נבחרת ישראל. כי את הפער הפיזי יהיה קשה לתקן (וכולנו מקווים שהוא לא יחמיר), אבל ברמת הרצון והנכונות - בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים, יש אנרגיות חיוביות סביב הנבחרת. דווקא אירוע מטלטל ונוראי כמו שחווינו, מצליח לפעמים לגרום לנו להבין מה חשוב - ומה פחות חשוב. ושחקני נבחרת ישראל מבינים שהקלישאות הישנות על "ציונות", ו"לשחק למען הדגל", כל הדברים האלה שזלזלזנו בהם פעם או גיחכנו עליהם - הפכו לנכונים מתמיד.
מדינה שלמה, מילולית, תסתכל עליהם בשבת הקרובה - ואחריה (הלוואי) גם במשחקים הבאים. אז השחקנים של קוסובו אולי מתאמנים יותר או משחקים באופן קבוע, אבל רצון, "דרייב" ומחויבות - כל אלה הם דברים שקשה מאוד לנצח.