לילה לבן: טירוף, שירים נגד בארסה וגם אבוקות

משהו מיוחד אפיין את הגמר השנה. למרות היריבות הספורטיבית בין הקבוצות, משהו בכל זאת איחד בין מחנות האוהדים והיה ניתן להרגיש זאת היטב ברחובות. האהבה המשותפת למדריד והגאווה לספרד, באה לידי ביטוי בכל מקום בליסבון. המארחים הפכו למשך מספר ימים לתפאורה בלבד. 50 אלף הציפו את הרחובות, הניפו את דגלי ספרד ובכל הזדמנות שרו את ההמנון הספרדי.

העובדה כי המשחק נערך בליסבון, כ-650 קילומטרים ממדריד, גרמה לכך שעשרות אלפי אוהדים מעיר הבירה הספרדית, הגיעו למשחק דרך היבשה. כך נוצר מצב שבגמר הורגשה נוכחות אדירה של ספרדים והתיירים בקושי הורגשו, וזאת בניגוד למשחקי גמר אחרים. עבור הספסרים זאת הייתה מכה קשה. אוהדי שתי הקבוצות הציבו רף למחירי הכרטיסים אותם הם מוכנים לשלם: 500 יורו. הספסרים שציפו למכור את הכרטיסים ב-1,000 יורו ומעלה, נחלו אכזבה קשה. "אנחנו ספרדים ולא אנגלים", הסביר לי אחד האוהדים שהגיעו ממדריד, "לנו אין 1,500 יורו לשלם על כרטיס. נשלם מה שאנחנו יכולים וכל האוהדים שלנו הגיעו לכאן באותה הגישה".

שעתיים לפני שריקת הפתיחה, זרמו מאות אוהדים ממחנות האוהדים, כשכולם שרים את ההמנון הספרדי וצועקים "ויוה אספנייה". השנאה לברצלונה משותפת, כל מחנה אוהדים שר שרי הלל לקבוצתו, אך כשזה מגיע לשירי שנאה ליריבה, הכל מתרכז דווקא בשירים כנגד ברצלונה ולא אחד כנגד השני. "אנחנו חיים באותה העיר", סיפר לי מיגל, אוהד ריאל: "כמובן שיש יריבות ספורטיבית, אבל אין לנו שנאה כלפיהם כמו שיש לנו נגד הקאטלונים".

במגרש עצמו האחווה בין מחנות האוהדים התפוגגה. מחצית מהאצטדיון נצבע בלבן והחצי השני באדום. השער של אתלטיקו השתיק לחלוטין את היציע של אוהדי ריאל. ההלם היה גדול וככל שחלפו הדקות, גם האופטימיסטים ביותר החלו להראות סימני ייאוש. בדקה ה-88 החלו אצלי החרטות על ההגעה למשחק. טיסה של 5 שעות וחצי, נסיעה של 650 קילומטרים לכל כיוון, וכל זה בשביל לראות הפסד בגמר. בראש כבר חלפו מחשבות על הקדמת הטיסה ובריחה ממדריד ברגע שאתלטיקו יפתחו בחגיגת שלהם. לצידי ישב גרג ביסקוס המשתייך למערך התקשורת של אופ"א, הכרנו אחד את השני בגמר אליפות אירופה עד גיל 21 שהתקיים בקיץ שעבר בישראל. ביחד ניהלנו את משחק הגמר מהצד התקשורתי. החברות שלנו נותרה מאז והוא ניסה לעודד אותי: "זה לא הסתיים, ריאל לא תיתן לגמר הזה לחמוק לה מהרגליים", הוא אמר לי. אבל גם אני איבדתי את התקווה.

ואז זה הגיע. הנגיחה של ראמוס כמה מטרים מתחת ליציע שבו ישבתי, החגיגות הגדולות, החיבוקים עם אוהדים שאתה לא מכיר, עשרות ההודעות שזרמו למכשיר הסלולאר, השקט הפתאומי ביציע ממול וההרגשה שהחזירו לך בשנייה את החיים. לא משנה מה אכתוב, זה לא יתאר את ההרגשה באותם רגעים. באוויר היה ניתן להרגיש את ריח המהפך. השער היה רק עניין של זמן, ואז הגיע הוולשי הענק שנעץ את הכדור בשער של קורטואה ופתח את החגיגות הגדולות. האוהדים ביציעים היו באקסטזה, היו כאלה שהזכירו את הגמר של באיירן נגד יונייטד. רק באותם רגעים הבנתי שאני לוקח חלק במשחק שייכנס לספרי ההיסטוריה של הכדורגל העולמי. שער בדקה ה-94 ומהפך ענק בהארכה. גם טובי התסריטאים בהוליווד לא היו יכולים לחשוב על תסריט כזה.

השער השלישי שיחרר הרבה לחץ, אבל לכולם היה ברור שחסר משהו: שער של רונאלדו על אדמת מולדתו. אבל גם זה הגיע, רונאלדו רשם שיא של 17 כיבושים בעונה ונשאר המלך הבלתי מעורער של פורטוגל. אפילו אנשי האבטחה המקומיים של האצטדיון לא נשארו אדישים וחגגו אחרי השער של רונאלדו. החגיגות בסיום נמשכו למעלה מחצי שעה. לצידי ישבו אוהדי ריאל עם חולצות של ראול, דאבור סוקר והיירו. האחרונים שהניפו את הגביע. לצידם ישבו נערים עם חולצות של רונאלדו, ראמוס ודי מריה. הדור החדש של השחקנים שמחזיק כעת בגביע. היציאה מהמגרש ארכה למעלה משעה, כאשר כל כמה מטרים עוצרים האוהדים, מדליקים אבוקות ושרים. אלפי אוהדים עם אהבה אחת גדולה והמון גאווה. לקראת חצות מחנה אוהדים של ריאל מתפצל: חלק מהאוהדים עושים את הדרך הארוכה והפקוקה למדריד, החלק האחר ממשיך את החגיגות בליסבון.

ב-3:00 לפנות בוקר נכנסתי לחדרי במלון, מותש אך מלא גאווה. רק אז הבנתי שראיתי את הקבוצה שאני כל כך אוהב, מניפה את גביע האלופות. בפעם האחרונה שזה קרה, הייתי רגע לפני הגיוס לצבא. עכשיו אני חי את החלום, רושם רגעים בלתי נשכחים ליומן המסע של חיי. בזירה המקומית ראיתי ואף זכיתי עם בית"ר ירושלים בגביע ובאליפות, אבל זכייה בגביע האלופות אחרי כל כך הרבה שנים ועם סיום דרמטי שכזה, לא יכולתי לדמיין לעצמי. הבוקר התעוררתי עם חיוך גדול על הפנים. אחרי שליטה שהתחלקה בין מדריד לברצלונה, השנה הפכה מדריד לבירת הכדורגל הספרדי והאירופי. הצד האדום של מדריד הביא לעיר את תואר האליפות ואילו הצד הלבן של העיר הביא למדריד את גביע ספרד וגביע אירופה.