שקר היופי: זמן לעשות צדק עם דייויד בקהאם
על אף ההצלחה הגדולה, הכוכב האנגלי הוא אנדרייטד וקצת כמו בראד פיט, היופי החיצוני שלו אמנם תרם לו המון אבל גם הזיק לדיון ההיסטורי. בקהאם היה גדול - לא רק מהמשחק, אלא גם מהחיים
כשמדברים על גדולי הכדורגל בכל הזמנים, לכל אחד יש את השמות שלו. השמות הכי נפוצים הם, כמובן, מראדונה ופלה, מסי ורונאלדו, המהדרין אולי גם יזכירו את זידאן או יוהאן קרויף. באופן טבעי, כמובן; אלה השמות שהגיעו הכי רחוק עם הכישרון שלהם, שזכו בגביע העולמי ובליגת האלופות, שהצליחו להיות מזוהים עם המשחק - כל אחד, בדרכו הייחודית.
אבל יש שם אחד שלדעתי, יכול וצריך להיכנס לדיונים האלה. קוראים לו דייויד בקהאם. לאחרונה, בקהאם החליט לעשות את מה שלא מעט ספורטאים ברמתו ההיסטורית עושים - ייצר דוקו, כדי לחזור לתודעה. במקרה שלו, מדובר בסדרה "בקהאם" - שעלתה השבוע ב"נטפליקס". סדרה בת ארבעה פרקים, שמגוללת את הסיפור המטורף של "בקס" - מהילדות בלונדון, החוזה בגיל 15 במנצ'סטר יונייטד, הזוגיות עם ויקטוריה, היחסים ההפכפכים עם אלכס פרגוסון, ההרחקה ההיא בסנט אטיין... חבל שאני אהרוס לכם. פשוט לכו לראות (אחרי שתסיימו לקרוא, כמובן).
הנה הנחת יסוד אחת שאולי, במונחים של היום, תוגדר כ"דעה לא פופולרית": דייויד בקהאם היה גדול. לא רק מחוץ למגרש - בתור הכדורגלן הראשון שלא רק היה טוב כשחקן, אלא ממש היה מותג וכוכב פופ לכל דבר (על כל המשתמע, ועוד נגיע לצדדים השליליים), אלא כדורגלן על נקודה בקהאם זכה ב-10 אליפויות במהלך השנים, בכל מועדון שבו שיחק (כן, אפילו בלוס אנג'לס גלקסי יש לו שתי אליפויות). יש לו 115 הופעות במדי נבחרת אנגליה - מקום שלישי בהיסטוריה אחרי ויין רוני ופיטר שילטון. הוא הפך לאחד השחקנים המזוהים ביותר עם מנצ'סטר יונייטד, לאגדת מועדון אמיתית.
אבל מעל הכל, בקהאם היה האדם שפתח את שערי הכדורגל בעולם. ממשחק קצת נישתי, שנועד בעיקר לקהל גברי ושוחק על ידי אנשים בעלי אופי מסוים, הוא נפתח לקהלים רחבים. נשים התחילו ללכת לכדורגל, הרבה בזכותו. הוא היה גיבור אמיתי שמשך תשומת לב, ועורר אהדה - שהתהפכה, כמו כל אהבה, בקלות גם לשנאה. בקהאם אולי לא זכה במונדיאל כמו מראדונה, פלה או מסי; יש לו בסך הכל זכייה אחת בליגת האלופות - אבל ספק אם יש מישהו שתרומתו לכדורגל שאנחנו מכירים היום דומה לשלו.
אבל רוב האנשים יגידו לכם שבקהאם לא היה גדול. הם יעדיפו להסתכל על החלקים הלא טובים בקריירה שלו - למשל, הסוף בקבוצה כמו לוס אנג'לס גלקסי. הרגע שבו "התמסחר" והפך לדוגמן. וכמובן, אותו כרטיס אדום שמרחף מעל כל הקריירה שלו - הרגל הקטנה ששלח לעברו של דייגו סימאונה, שהפכה אותו בבת אחת מאהוב - לאויב על ידי אומה שלמה. באותה מידה שקל להתאהב בבקהאם, קל גם לשנוא אותו. והסיבה, לדעתי לפחות, נעוצה בתחום אחד - מאוד בולט לעין. תרתי משמע.
כי בנוסף להיותו שחקן גדול, דייויד בקהאם היה (ונשאר) איש יפה תואר. המראה החיצוני המצודד שלו תמיד התלווה אליו - וגם נתן לו המון. חוזים יוקרתיים ופרסומות וכמובן הרבה מאוד כסף. אי אפשר להפריד את שאלת היופי החיצוני מההצלחה הגדולה של בקהאם - יכול מאוד להיות שבלי היופי הזה, בקהאם לא היה הסופרסטאר שהוא היום. אבל ליופי חיצוני יש גם חסרונות. עד כמה שקשה לנו להודות בהם.
רגע שריחף מעל כל הקריירה. בקהאם ודייגו סימאונה (Getty)
בקהאם סובל ממה שאני אוהב לקרוא לו "תסמונת בראד פיט". בראד פיט הוא אחד האנשים היפים ביותר שהופיעו על מסך הקולנוע לאורך השנים. אבל הוא גם שחקן קולנוע גדול. ולאורך השנים, רבים (ואני ביניהם) זלזלתי ביכולות של פיט כשחקן. חשבתי שאת הכוכבות שלו, הוא הרוויח בעיקר בגלל המראה. העולם אוהב אנשים יפים - הוא מתגמל אותם היטב. אבל הוא גם לא אוהב אותם יפים מדי - כי אז, היופי הזה בקלות יכול להפוך למלכודת. ברגע אחד, אתה רק המראה החיצוני שלך. לא יותר.
מי שירצה גרסה נשית לפיט, יכול למצוא אותה אצל מרגו רובי - עוד אישה מהממת ביופיה, שלעולם לא תזכה בקרדיט רק על יכולות המשחק שלה (למרות שהיא שחקנית אדירה, שהוכיחה את זה בשורה של סרטים - מ"אני, טוניה" ועד "ברבי"). כי כשאנחנו רואים אנשים יפים מאוד, וזה מוטמע בתוכנו, יש בנו משהו שאוטומטית מתנגד. שקצת מקנא. כי יופי חיצוני הוא, הרי, משהו שנולדים איתו. לא משהו שמרוויחים (אלא אם אתם ממש אוהבים מנתחים פלסטיים). זה כמו קיצור דרך, או "צ'יט" במונחי משחק המחשב - ואין דרך שבה זה לא מעורר אנטגוניזם.
חזרה לבקהאם. הנה עוד הנחת יסוד: אם דייויד בקהאם היה מנהל את אותה הקריירה, רק עם פחות יופי חיצוני, כנראה שהיו מעריכים אותו יותר. דמיינו כדורגלן שהשיג את כל מה שבקהאם השיג, אבל היה נמוך או עם גבה מתחברת. לדעתי, רבים מבין מתבונני ושוחרי הכדורגל היו מעריכים אותו הרבה יותר. מסתכלים עליו כאל אנדרדוג שאפשר להזדהות איתו, אולי גם אוהבים אותו. זה המקרה שבו היופי החיצוני הופך מנכס - לסוג של נטל.
בעיניי, היה לזה קשר ישיר גם לשנאה כלפיו אחרי הכרטיס האדום במונדיאל 98. כי בעולם שבו יופי מקושר תמיד עם "קיצור דרך", בקהאם - באותו הרגע - נראה כמו מישהו שהבלוף שלו נחשף. שחשבנו שהוא קוסם, אבל הוא בעצם הקוסם מארץ עוץ - מתחזה, מישהו שלא היה ראוי למעמד הכוכב שלו באמת.
אבל בקהאם היה כוכב אמיתי. מישהו שכמעט מתחילת הקריירה שלו חי עם עומס ציפיות לא אנושי, עם לחץ אדיר לבצע ולהיות הכי טוב, וכל טעות שעשה מיד עלתה לו במחיר כבד. ובתוך הקריירה הזו, הוא הצליח בגדול. בעזרת המון עבודה קשה, הוא שבר תקרות זכוכית, זכה בתארים, הפך לכוכב גדול מהחיים. כן, הוא גם עשה כסף והתפרסם והשתמש ביופי שאלוהים נתן לו. אבל זה לא מוריד מגודל השחקן שהוא היה.
וזה מה שרואים בסדרה הדוקומנטרית: לצד היותו פלייבוי (והוא היה), לצד אחד שאהב את תשומת הלב והכותרות (והו כמה שהוא אהב אותן), בקהאם היה פשוט כדורגלן שכיף לראות. כזה שבכל נגיעה בכדור ראית איכות - מסירות מדהימות, בעיטות אדירות לשער באותה רגל שמאל אימתנית, ותחושת הציפייה הזאת שהתרוממה בכל פעם שהוא הופיע על המסך. מי שגדל בשנות התשעים, זוכר היטב כמה בקהאם היה גדול. לא רק גדול מהמשחק, אלא גם גדול מהחיים.
והוא שבה גם את ליבי. יחד עם אלי אוחנה (עוד מישהו שערבב כישרון ויופי חיצוני), הוא היה הכדורגלן הראשון שאהבתי. הדמות שהופיעה לי בתור ילד, ונתנה לי את המפתח לדבר הכי יפה בעולם. הכדורגל. ולכן, תמיד, הוא ייחשב לאחד הגדולים. כמו מסי, כמו רונאלדו, כמו פלה ומראדונה. כן, הוא גם היה כוכב פופ - עם כל החבילה שזה אומר. אבל מעבר לעטיפה המרשרשת ולנייר הצלופן, היה שם אדם יוצא דופן - וכדורגלן שאי אפשר לשכוח.