כשאלוהים התגלה אליי: הזכרון מהגדול מכולם

כל הארגנטינאים מעל גיל 40 מפונקים. גדלנו בעולם כדורגל שכולו טוב, זכינו. ב-1979, כשהיינו ילדים, היינו קמים לפנות בוקר לראות את דייגו לוקח את אליפות העולם לנבחרות צעירות ביפן, מדושנים מעונג גביע העולם לבוגרים שזה עתה הושג במונדיאל 1978.

מפונקים. ראינו איך ילד שגדל בביבים מפרק את בוקה הגדולה ועושה צחוק מ"אל לוקו גטי", שוערה האגדי. ראינו את אותו ילד עובר לצבעי הכחול צהוב של בוקה ומפרק את הליגה. קראנו בעיתון על ההעברה היקרה בהיסטוריה באותה תקופה, כשדייגיטו חתם בברצלונה.

אני זוכר איך כל המשפחה התכנסה לראות את דייגו בצבעים (בפעם הראשונה בחיי ראיתי שידור כדורגל בצבע) במונדיאל ב-1982. בכינו כשברזיל פירקה אותנו, כשדייגו הורחק וירד בדמעות. כשהייתי כבר יותר גדול, אלוהים יתגלה אליי במקסיקו. חשבתי אני חולם. זה היה אולי הקיץ המאושר בחיי ובחיי מיליוני ארגנטינאים. מראדונה הציג לעולם את הגרסה המדהימה ביותר של כדורגל מושלם. עד היום לא הצליח אף שחקן לשחזר זאת על הבמה הגדולה בעולם. נגענו בשמיים.

בגיל ההתבגרות, דייגו לקח אותנו לטייל באיטליה, בנאפולי. האמת היא שכאן, העם היושב בציון, בהחלט יכול להזדהות עם העם הארגנטינאי. בדומה לסיפור העלייה בארץ, גם המדינה ביבשת הדרומית הינה קיבוץ גלויות, אוסף של מהגרים אשר הגיעו מכל העולם בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. בארגנטינה קיבוץ הגלויות הזה מגיע מדרום איטליה ומספרד.

הטיול באיטליה והמעבר בנאפולי היו חלום. הדרום העני, המסכן, המצורע, הנכשל, מרים את הראש ומסתכל על הצפון העשיר בלבן של העיניים. והכל בזכות ילד שגדל בביבים. ילד שמבין מה הוא עוני, רעב, גזענות, ילד קשה יום. בזכות מראדונה מכירים את נאפולי בעולם ולא רק בגלל ה"קמורה".

הטיול באיטליה הסתיים במפח נפש. מפונקים, אבל מעולם לא היינו גאים יותר בנבחרת שלנו. השער של קלאודיו קאניג'ה מבישול ענק של דייגו בשמינית הגמר מול ברזיל הוא אחד הרגעים הזכורים ביותר בחיי, בו מצאתי את עצמי מחובק לאבא שלי מול הטלוויזיה, בוכה כמו ילד קטן לאחר שראה את רגע הפליאה. בכי ועוד בכי, כמה גרמת לנו לבכות בחיינו דייגו.

כל הארגנטינאים מעל גיל 40 מפונקים. כולם יכולים להגיד לך בדיוק היכן היו ומה עשו ביום שמראדונה סולק מהמונדיאל ב-1994, ביום ש"חתכו לו את הרגליים" לפי דבריו של האל בעצמו.....Me cortaron las piernas ... יגיד דייגו בראיון לאחר המקרה.

לנבחרת האהובה דייגו כבר לא חזר, וקריירת הכדורגל שלו בהמשך תלווה, איך לא, בשערורייה שרודפת שערורייה. ואנחנו המפונקים רק דפקנו על דלתו וביקשנו עוד. אבל דייגו נגמר.

שארית חייו היו לקרקס מדיה, בהתחלה בצהובונים, בהמשך ברשתות החברתיות. דייגו כמעט ועזב אותנו מספר פעמים, התמכרויותיו לסמים, אוכל, אלכוהול וכל דבר אשר יעזור לו להתמודד עם עצמו ועם הרוחות שרדפו אותו, מעולם לא טופלו. ואנחנו רק עמדנו מן הצד וביקשנו עוד.

ב-2010 עוד הספיק דייגו לעבור דרך הנבחרת בתפקיד המאמן. חיבורו ליורש המיועד, מסי, לא היה הצלחה גדולה. ההעפלה למונדיאל לוותה בלא מעט תקריות. הזכורה מכולם היתה ביום שהנבחרת העפילה סוף סוף למונדיאל (בקושי רב ובמזל גדול). במסיבת העיתונאים דייגו התנצל בפני כל הנשים הנוכחות והזמין את כל השאר פשוט "למצוץ לו". את הרומן עם הנבחרת סיימה עבור ארגנטינה, איך לא, נבחרת גרמניה, עם 0:4 ששלח אותנו הביתה להבין מה קרה לנו.

אבל דייגו המשיך בשלו, נלחם מול עוולות העולם (לדעתו), מייצג את הקטן מול הגדול, מתנגד לכל ולא עובר בשקט על כלום. כל אלו גבו ממנו מחיר כבד, בריאותית ונפשית. בשנה האחרונה לחייו הספיק לעשות מעין סיבוב פרידה במגרשי הכדורגל של ארגנטינה בתור מאמנה של חימנסיה לה פלטה. המשחקים של חימנסיה הפכו לפולקלור של אהדה לדייגו, ספה מיוחדת היו שמים עבורו בכל האיצטדיונים. ביום ה-60 להולדתו, עולם הכדורגל חזר להצדיע לו.

ואנחנו, נשארנו מפונקים. מבקשים ודורשים עוד. נשארנו עם הזיכרונות. במשך 20 שנה דייגו שם אותנו על המפה, במשך 20 שנה היינו ארגנטינה של מראדונה. ארגנטינה ומארדונה, כמו הטנגו. תמיד יש משהו עצוב ומלנכולי בשילוב שלהם.

מראדונה, כמו ארגנטינה היו בשיא, על גג העולם, מראדונה כמו ארגנטינה פיתחו תמיד מנגנון של הרס עצמי שהחזיר אותם שוב ושוב למצולות. ארגנטינה, כמו מראדונה וכמו הטנגו, הולכים צעד אחד קדימה ושניים אחורה. תמיד מהפנטים אותנו, תמיד מלהיבים אותנו בתמימותם ובתשוקתם, כמו במרהיבות התרסקותם.

פעם אמר לי מישהו, מפונק כמוני, שמראדונה זה הבנאדם היחיד בעולם שהייתי משלם 100 דולר רק בשביל לראות אותו יושב ושותה קפה. מה לא הייתי נותן בשביל עוד רגע אחד של קסם. דייגו, לא מעניין אותי איך חיית את חייך, לעולם אהיה אסיר תודה על מה שעשית לחיי.

יהי זכרו ברוך