הדברים של מיץ' גולדהאר הערב, במסיבת העיתונאים להצגתו של מלאדן קרסטאיץ', היו אירוע נדיר. איש העסקים הקנדי לא מרבה לדבר, לא לתקשורת ישראלית וגם לא בכלל. הפעם האחרונה שבה ענה לשאלות של עיתונאים, היתה לפני שנתיים, במסיבת העיתונאים בה סיים בן מנספורד את תפקידו במועדון. גולדהאר אכן בורר את מילותיו בקפידה, ובצדק, אבל בפעם הזו הוא היה מוכן לדבר - ושיקף מדוע הוא הבעלים החזק ביותר בישראל.
תרבות הספורט הישראלית, כפי שמשתקף בכל מקום, מקדשת את מבחן התוצאה. אם המאמן יפסיד חמישה משחקים, הוא יילך הביתה. אם השחקן חווה רצף משחקים שלילי, הוא צריך להשתחרר. ובמקביל - מי שמביא את התוצאות, גם אם באופן מקרי לחלוטין, הוא מלך. גולדהאר, בעקביות, מנסה לייצר פרדיגמה אחרת לספורט בישראל - והיא כזו שנותנת לתוצאות את הכבוד המגיע, אבל לא מסתכלת עליהן כדבר היחיד שקיים.
"תאמין או לא", הוא ענה לשאלת אחד העיתונאים, "אבל יש דברים שיותר חשובים מלהיות מוכשר בכדורגל". זה היה משפט קצר, אבל הוא המחיש את הכל - את ההפך הגמור מהגישה שמסתכלת על התוצאה בסיום המשחק כחזות הכל. כולנו ספורטאים וכולנו רוצים לנצח, אבל יש גבול. והגבול עובר במקום שבו כדורגלן, מוכשר ככל שיהיה, פוגע במועדון שבו הוא עובד, וגורם לו נזק עצום - גם אם הוא לא בא לידי ביטוי על הדשא.
כן, נכון לעכשיו מכבי חיפה נמצאת עם ידה על העליונה בכל הקשור לדשא. במובנים רבים, זה קורה בגלל שחקן שהיה למכבי תל אביב ביד - וזה, בבירור, מייצר סימני שאלה. אבל גולדהאר היה צריך לקבל החלטה במבט רחב, על מועדון שמכיל הרבה יותר מאשר רק 11 שחקנים שעולים לדשא בשבת (או ראשון, או שני, או שלישי). מועדון שמייצג קהילה גדולה, שכוללת בתוכה גם ילדות ונשים, מועדון שיש לו משמעות שגדולה יותר מאשר כמות הנקודות והשערים שמסתכמת לתוך טבלה באתר ההתאחדות לכדורגל.
ובסופו של דבר, גם את תקופת המעבר הזו צריכים לקחת בפרופורציות. מכבי תל אביב הרי היתה במצב הזה בעבר - וגם למועדונים מצליחים ביותר, יש שנים פחות חזקות. כך היה אחרי הטרבל המפורסם של פאקו אייסטראן ב-2015, אז מכבי נכנסה לשלוש שנים שבהם (רחמנא ליצלן) לא זכתה באליפות - כדי לחזור עם ולדימיר איביץ' ולזכות בשני תארים דורסניים. לאוהד מכבי תל אביב כל יום בלי אליפות הוא מעמסה, אבל במבט לאחור - מצבה של מכבי תל אביב יותר מטוב. למרות סימני השאלה מסביב. יש לה חמש אליפויות בפחות מעשור, שש הופעות בשלבי בתים אירופיים. וגם מעבר למבחן התוצאה, נבנה כאן משהו עמוק - וארוך טווח.
במילים אחרות, אפשר להירגע: גולדהאר לא נשמע עייף, גם אם זו השנה ה-11 שלו במכבי. הוא מודע לקשיים של ניהול מועדון ספורטיבי, ולעובדה שזו אף פעם לא דרך קלה, אבל לפחות ממה ששמענו כולנו - אין שם ייאוש קיומי. וכל עוד גולדהאר שם, ורעב להמשך הדרך, זהו הנכס הכי גדול שיש למכבי תל אביב. יותר מכל שחקן, מאמן או מנהל.
ובכל זאת, קיים פער. הפער הוא בין הערכים שגולדהאר שהציב, לבין מה שפעמים רבות מתרחש במציאות של המועדון הצהוב. הבעיה לא היתה בשחרורם של עומר אצילי ודור מיכה, אלא בכך שמכבי לא הצליחה לייצר להם תחליפים ראויים (בין אם מבחוץ או מתוך המועדון, כפי שידעו להתאושש מעזיבה משמעותית יותר - זו של ערן זהבי). ואת זה, ואת הדרך לבנייתה של מערכת מקצועית יציבה, היא תצטרך לתקן - כדי שהערכים של גולדהאר יוכלו להתממש, כפי שהצליחו לצאת לפועל כל כך טוב, בעשור האחרון של הכדורגל הישראלי.
מי שלא מסתכל כל הזמן לצדדים, בסוף יסיים ראשון.