צפו בחגיגה הייחודית של סימאונה
יש אנשים ששמם מוזכר בנשימה אחת עם המועדון שלהם. אבי נמני נושא את הדגל של מכבי תל אביב, אלי אוחנה את זה של בית"ר ירושלים, ואם ניקח טיסה של כמה שעות לספרד (פעם זה באמת היה אפשרי) נמצא את דייגו סימאונה ואתלטיקו מדריד. מאמן הקולצ'ונרוס חוגג היום (שלישי) 50 וזה הזמן לבחון את הקשר המאגי של האיש עם "הסכין בין השיניים", כפי שכינה את עצמו, לקולצ'ונרוס. כמו מרלון ברנדו, שלבש חליפה וגילם את דון קורליאונה בסנדק, האיש לבש את המדים בצבעי אדום לבן וגדל יחד עם המועדון. הסרט שבר קופות, וסימאונה שבר את יריביו.
עוד לפני שהעולם הכיר את סימאונה המאמן הטקטיקן, היה שם את דייגו השחקן. נושך, לוחם, אגרסיבי ולעיתים מלוכלך - שחקן שמקדש את הניצחון בכל מחיר ומשאיר דם על הדשא. אחד כזה שאתה מת שיהיה אצלך בקבוצה והראשון שתקלל מהיציע כשהוא משחק נגדך. כדורגלן אכזרי - אל צ'ולו. "לכל אדם יש את הגורל שלו", אמר דון ויטו בסרט, והגורל של סימאונה כנראה נקבע בפעם הראשונה שעלה לשחק בויסנטה קלדרון בשנת 1994.
האיש שנולד בבואנוס איירס בשנת 1970 התאהב באגדה אחרת, גדולה "קצת" יותר - דייגו מראדונה. "אני רוצה שאתלטיקו מדריד תהיה קבוצה של העם", אמר צ'ולו לפני הדרבי מול ריאל ב-2014, "בדיוק כמו נאפולי של מראדונה". קווי הדמיון זהים - שתי קבוצות נחותות כלכלית ותדמיתית, שהצליחו לנצח ולהגיע להישגים על חשבון הגדולות והעשירות במדינה.
כמו כן, שתי האליפויות שאתלטיקו זכתה בהן ב-43 השנים האחרונות היו עם סימאונה. הראשונה, כשחקן ב-1996 (עונה שהסתיימה עם דאבל) מול ברצלונה של יוהאן קרויף וריאל מדריד - השכנה העשירה והמוצלחת. למעשה, סימאונה בדיוק כמו אתלטיקו הוא הילד "המקופח של הכיתה". הוא לא יפה כמו דייויד בקהאם ולא מוכשר כמו זינדין זידאן, אבל הוא יודע להשיג את מה שהוא רוצה בכוח. הרבה כוח.
וכך בדיוק הוא זכה באליפות השנייה של המועדון, והפעם זה היה על הקווים. בקיץ סימאונה יסגור עשור כמאמן אתלטיקו, אותה הפך לקבוצה בצלמו - לוחמת, שורטת, לא תמיד יפה, אבל מנצחת. מלבד האליפות, תחת הארגנטיני הקולצ'ונרוס זכו פעמיים בליגה האירופית, בגביע הספרדי ובסופרקאפ המקומי. הילדה שמכוערת של השכונה הרימה את הראש בלי לדפוק חשבון למלכה הלבנה.
בסה"כ ב-13 שנה במועדון צ'ולו הניף 7 תארים וסיים פעמיים עם הקבוצה כסגנית אלופת אירופה. ואולי המשפט הבא של הבלם חוסה מריה חימנס יכול להסביר את הכל על השפעתו של סימאונה על המועדון: "המשמעות של לשחק באתלטי? זו אחריות בידיעה שזה מועדון שתמיד מנסה להילחם על תארים, בידיעה שכשאתה לובש את החולצה הזו אתה צריך להשאיר הכל על המגרש כי זו זהות המועדון: לשחק עם הנשמה ועם הלב".
כזה הוא סימאונה, לא שחקן ולא מאמן - אלא איש עם לב ונשמה. אחד מהעם. כזה שיגיד לשופט בדרבי שיש לו ביצים קטנות אחרי החלטה שנויה במחלוקת וכזה שיתפוס את הביצים בהפגנתיות בחגיגה של גול בליגת האלופות. האיש שיעיף את אלופת אירופה - ליברפול עם ניצחון הירואי באנפילד ויקבל ביקורת על שיטת המשחק. קצת מכוער ולא מושלם, אך זה בדיוק הקסם שלו כי גם כשהסכין נשלפת מהשיניים ודוקרת את היריבות, זה קורה מכל הלב.