עובד שחור-לבן: הכוכב הבלתי מוערך של ריאל

(בווידאו: ה-0:6 של ריאל מדריד על גלאטסראיי בליגת האלופות)

לאחר שלא זכה לחוזה משודרג, כפי שביקש, עזב קלוד מקאללה את ריאל מדריד לטובת צ'לסי בקיץ 2003. ובעוד ימיו של הקשר האחורי בלונדון נחשבו להצלחה גדולה, ריאל התקשתה בלעדיו וחוותה את התקופה הקשה בתולדותיה – 4 שנים רצופות ללא תואר. "מקאללה חסר לנו. מעולם הוא לא הפקיר את העמדה שלו, הוא תמיד היה שם בשבילנו", העיד כוכב הבלאנקוס דאז, זינדין זידאן. לכן, לאותו זידאן לא היה קשה לזהות את הבעיה בקישור של ריאל – כשמונה למאמנה בינואר 2016.

הוא בחר להדיח מהרכב הקבוצה את הקשר ההתקפי חאמס רודריגס - הרכש האישי של נשיא המועדון פרס - ולהכניס במקומו קשר אחורי אלמוני, קאסמירו שמו, כדי להזריק קשיחות למרכז השדה. בכך הצליח לייצב את הקבוצה הגנתית, ובמקביל לפנות את שחקני ההתקפה לבצע את עבודתם. התוצאה - 3 אליפויות אירופה ואליפות מקומית אחת. קשה לפספס את הדמיון בין קאסמירו למקאללה, למרות התהליכים ההפוכים - בעוד שהבסיס הצרפתי נשמט מרגלי הגלאקטיקוס וגרם לקריסת המגדל המפואר, הכנסת הטנק הברזילאי שימשה את הלוחמים שלפניו במטרתם להפציץ את חומות היריבה.

ובכל זאת, התחושה היא שבין כל הכוכבים בבירת ספרד, קאסמירו עדיין לא זוכה לכבוד לו הוא ראוי. הוא לא נחשב לכוכב ברמה הגבוהה ביותר, אלא לאחד שאפשר לוותר על שירותיו אם יביאו כוכב אחר. פחות מרשימה אותנו העבודה הסזיפית שלו במרכז המגרש, גם אם היא מעוררת התפעלות בהשוואה לקולגות שלו מקבוצות אחרות: הוא מעורב בממוצע למשחק במאבקי אוויר ובמאבקים הגנתיים בכלל (5.15 ו-10.92 בהתאמה) יותר מקאנטה (2.18 ו-8.23), בוסקטס (2.32 ו-6.97) ופאביניו (2.23 ו-8.64).

קאסמירו גם חוטף (7.07 פעמים בממוצע למשחק לעומת 5.67 לקאנטה, 5.41 לבוסקטס ו-4.13 לפאביניו), משתלט על כדורים חוזרים (13.31 לעומת 10.37 לקאנטה, 11.24 לבוסקטס ו-10.24 לפאביניו) ומרחיק (1.67 לעומת 0.88, 0.72 ו-0.89 בהתאמה) יותר מהם, וכשמשקללים את הנתונים לממוצעים בשנתיים וחצי האחרונות – הפער מהשאר רק גדל. אז למה אנחנו פחות מעריכים את קאסמירו? זה פשוט. הנטייה הטבעית שלנו היא להימשך לפנטזיסטים. אלה שלפחות בעינינו נגעה בהם יד האלוהים ויכולים לעשות עם הכדור דברים שאנחנו יכולים רק לחלום עליהם.

העובדה שהקשר האפרורי מחפה על מרסלו או ראמוס פחות מרגשת אותנו. הרי חיפוי הרבה פחות מלהיב מכיבוש ואיזון פחות סקסי מכדרור. כילדים, אנחנו נפעמים ממסובבת לחיבורים או ממסירה עוצרת נשימה. למי אכפת מתיקול טוב? זה לא משנה שקאסמירו כידרר טוב יותר (1.28 דריבלים למשחק ב-71 אחוזי הצלחה) מקשרים התקפיים ממנו דוגמת סרג'י רוברטו (1.12 ב-65.5 אחוזי הצלחה) או מסר יותר מסירות עומק (8.66 מסירות לשליש האחרון ו-1.59 מסירות לרחבה) מקשר יובנטוס, ראביו, שהיה מועמד בקיץ לריאל כקשר 50/50 (6.01 ו-1.1 בהתאמה). אז מה אם הוא כבש בכל המסגרות יותר שערים משניהם ביחד, גם אם נוסיף את שערי הקשרים ההתקפיים הבכירים של ארסנל (אוזיל), מנצ'סטר יונייטד (לינגארד) וסיטי (דויד סילבה) (8 מול 7 שערים).

עבור צופים רבים הוא ה-"גרזן", זה שקוצר רגליים, ותו לא. התדמית נשארה, התיוג נשמר. אך הם לא שמים לב שקאסמירו מזמן לא מתעסק אך ורק בהגנה. הוא משתתף הרבה יותר בהנעת הכדור, ודאי העונה, כשמודריץ' מקבל פחות דקות. הוא יותר מעורב התקפית, וכשהגנות היריבה מתמקדות בכוכבים ההתקפיים של הבלאנקוס, הן מוצאות את עצמן לא אחת עם המכנסיים למטה והברזילאי מנצל זאת. וכן, הוא עדיין העוגן ההגנתי של הקבוצה. ובעונה בה ריאל מציגה יכולת הגנתית יציבה מזו ההתקפית - קאסמירו הוא הבורג המרכזי. זה שאין לו תחליף. נכון שהוא לא פנטזיונר כפי שברזילאים זכורים היו, הוא לא מנהיג ואין לו סיפור חיים יוצא-דופן, כזה שיגרום לנו להתחבר אליו. אבל הוא בדיוק מה שריאל צריכה, הבסיס להצלחתה. זה שהיא פשוט לא יכולה בלעדיו. בדיוק כמו מקאללה, ואף מעבר לכך.