לא בגלל השיא: פלפס אגדה כי הוא לא רוצה להיות מייקל פלפס

איך שלא תסתכלו על זה, השבוע הראשון של המשחקים היה סביב אדם אחד. מייקל פלפס. היו לו נפילות, עליות ובעיקר שיא אחד שטרף את כל הקלפים והכניס את כולנו למערבולת של שאלות ודילמות. כי רובנו, מלבד פריקים של שחיה, לא היו זורקים את השם שלו מתוך שינה כשהיו שואלים אותנו מי הם שלושת הספורטאים (בכל התחומים) הגדולים בהיסטוריה. כנראה שהיינו מציינים את מייקל ג'ורדן, מוחמד עלי, רוג'ר פדרר, פלה ואפילו את קרל לואיס לפניו.

לונדון שינתה את זה והיא האולימפיאדה הגדולה של פלפס מבחינתי. לא בייג'ין ולא השיא המטורף של 8 מדליות הזהב. כי בלונדון מייקל פלפס הוכיח שהוא ראוי להיכלל עם השמות שכתבנו למעלה ולהתברג אפילו בצמרת של הטבלה שלהם. ולא ספציפית בגלל המספר 21 (או 20 או 19) והשיא. כי מי בעצם שם את השיאנית הקודמת לריסה לטינינה באיזושהי רשימה של הגדולים באמת.

לונדון הפכה אותו לכל כך גדול כי רק שם פלפס הוכיח שהוא מוכן להקריב את ההנאה שלו בשביל הספורט, בשביל השיא, בשביל התחרויות, בשביל האתגר ובשביל הצופים. כי מייקל פלפס כבר מזמן לא רוצה להיות מייקל פלפס ורק בגלל זה מגיע לו מקום בטופ של הטופ.

ואולי נקודת השפל בקריירה שלו היא השער לשיא של הקריירה. הרגע בו הוא צולם מעשן מבאנג הראה לכולם שפלפס כבר לא ממש נהנה מהחיים האלה. שהוא רוצה להיות כמו כל אחד. שהוא רוצה להתפרק. שכבר אין לו ממש כח לזה. גם הציטוטים וההתנהגות שלו הוכיחו את זה. לכן השחיין טיילר קלארי
כינה אותו עצלן. לכן המאמן שלו צוטט לא אחת כשאמר שהוא היה כ"כ מתוסכל מפלפס בשנתיים שאחרי בייג'ין. אפילו פלפס הגדיר את השחיה במילים "למשוך את עצמי בשיער, כשאני בועט וצורח", ועדיין, הוא עשה את זה.

כולנו מתפעלים מספורטאי שרואים שהוא עדיין נהנה, שרואים את התשוקה בכל אימון או משחק. בדרך כלל זה גם הופך אותו לטוב יותר. לכן גם הרבה יותר קשה להצליח במשהו שכבר לא כל כך עושה לך את זה. פלפס המשיך עם זה רק בשביל ההישגיות והמחויבות. זה אולי פחות "נכון" אם תתייעצו עם פסיכולוג אבל זה מדהים שהוא עדיין מספק מדליות כמו משלחות שלמות במשחקים ובאליפויות עולם. "אני הולך לשם כדי להגשים את הדברים שסימנתי במוחי ובלבי, ואם אוכל לעשות זאת וגם ליהנות, זה הדבר היחיד שחשוב עבורי", את זה הוא אמר לפני לונדון. "אם אוכל לעשות זאת וגם ליהנות..". ואולי קצת ליהנות..

ועכשיו תנסו לחשוב מה זה להיות שחיין. זה להיכנס כל יום לבריכה. לשחות שעות על גבי שעות. לשמור על תזונה מוקפדת. ובעיקר להיות מכונס בתוך עצמך יום אחרי יום. אימון אחרי אימון. לבד בתוך המים. ועוד בריכה ועוד בריכה ועוד בריכה ועוד בריכה ועוד בריכה. וזה בטח כ"כ משעמם בשלב מסוים. ללברון ג'יימס יש כל יומיים משחק נגד מישהו אחר. כל יומיים קרב שיש לו כל כך הרבה מקומות שונים להתפתח בשונה ממשחה. פדרר מסתובב בכל העולם וכמעט כל חודש יש לו אתגר אחר. טורניר אחר. שינוי. מסי משחק בשבת נגד ולנסיה, בשלישי נגד צ'לסי ובראשון ובשני הוא מתאמן עם צ'אבי, מריץ דאחקות בארגנטינאית עם מסצ'ראנו ומקפיץ מול אינייסטה. ולפלפס יש עוד בריכה. ועוד בריכה ועוד בריכה. ועוד בריכה. עכשיו תנסו לחשוב כמה מייאש זה לעשות את זה יותר מ-12 שנים בצורה סופר מקצוענית. ועוד כשאתה לא ממש רוצה.

לא מעט אגדות מוזיקה מתו בגיל צעיר. השאלה שתמיד מרחפת מעל הנתון הזה היא האם המוות שלהם הפך אותם לאגדות הרבה יותר גדולות ממה שהם היו באמת. ברור שהמוות נותן לדמות את המיתוס, שמפריד בין ענקים לאגדות, אבל זה לא נובע רק מאקט המוות עצמו. המיתוס נוצר גם מהסיבות למוות. רובם פשוט לא הצליחו להתמודד עם ההצלחה, עם ההתמסחרות, עם הצורך לספק את המעריצים ואת המבקרים. ובעיקר הגיעו למקום שהם לא רוצים להיות בו. מקום רחוק מההתחלה הפשוטה והצנועה יותר. המקום שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. ההיבט הזה נותן להם מימד בסיפור האגדה.

גם מייקל פלפס רוצה להיות רגיל, אבל בצורה אחרת. או לפחות לנטוש את החיים הדורשניים האלה. וזה קורה כבר הרבה שנים אבל המחויבות לספק את הסחורה היא בילט אין בתוכו. ולמזלנו יש לו גם אורח חיים הרבה יותר בריא מקורט קוביין או ג'ים מוריסון.

אז פלפס כבר לא נראה הסופרמן המדהים מבייג'ין. וזה לאו דווקא רע. זה אפילו מעצים את ההישג ומרגש לא פחות. עכשיו כשהוא נתן את החותם הסופי בספרי ההיסטוריה, מולנו הצופים ומול אימו והציפיות, הוא אולי יוכל לחזור להיות האדם הרגיל. לאכול צ'יזבורגרים וללכת לבריכה. להשתזף. אלא אם מישהו יזרוק לו איזה מילה. על עוד איזה שיא. משהו אולי בפרפר. משהו עם כמות אולימפיאדות. אולי איזה מדליה מסוימת. לא ברור מה, אבל איכשהו הספורטאי הענק הזה מסוגל להקריב עוד 4 שנים מהחיים שלו בשביל איזשהו אתגר הזוי ולא בשביל הנשמה שלו.