גיבורים מזדמנים: האיטלקים לא מסתמכים על חלוץ כדי להצליח
באלוטלי או די נטאלה? זה לא מה שיכריע את הקמפיין של הכחולים. כבר למעלה מארבעה עשורים האזורי עושים פלאים בזכות תיאום בחוליה האחורית והתעלות של המפתיע התורן. אם כל השאר יסתדר, בארץ המגף מאמינים שגם הגולים יגיעו
באיטליה לא באמת בונים על אף אחד מהם (gettyimages)
לא באלוטלי. כן די נטאלה. אולי קסאנו. ולמה נשכחו בחוץ פאציני ומאטרי? הוויכוחים מעניינים, אבל לא בהכרח קריטיים. בארבעה ומשהו העשורים האחרונים איטליה לא הצליחה כשהסתמכה על כוכב משמעותי בחוד. בארבעה ומשהו העשורים האחרונים היא עשתה פלאים בזכות נבחרת קבוצתית ומסודרת בחלק האחורי וניצוצות של חלוצים מזדמנים, לא כאלה ששיטת המשחק נבנתה עליהם.
לא תמצאו חלוצים בין ששת הראשונים בטבלת ההופעות היסטורית של נבחרת איטליה. השביעי הוא אלסנדרו דל פיירו, שחקן ענק שהצליח בנבחרת, אבל היא לא הצליחה רק בזכותו. הצגות כיבושים של כוכבים כמו פונטיין, מולר או רונאלדו הן לא חלק מה-DNA האיטלקי בכל הקשור להישגים. וזה לא ממש הפריע עד כה.
אם נלך לאחור עד לזכיה הראשונה והאחרונה עד כה של הכחולים ביורו, נגלה שגם ב-1968 לא נדרשה הופעת יחיד מסחררת. לרשות המאמן פרוצ'יו ואלקארג'י עמד סגל מאוזן שעלה לגמר אחרי משחק אחד, שהסתיים בתיקו מול ברית המוצעות והטלת מטבע הזויה אחת. שנתיים לאחר מכן הגיעו האזורי עד לגמר גביע העולם מול ברזיל המופלאה. בדרך הם הבקיעו רק שער אחד בשלב הבתים, לפני שג'יג'י ריבה הוסיף שלושה משלו עד לקרב על התואר.
ההצלחה הבאה של איטליה, והמכשול התיאורטי היחיד שעמד בפני הטענה שבכותרת, הייתה הזכיה בגביע העולם ב-1982. אבל המכשול הוא רק תיאורטי, כי אף אחד לא באמת הסתמך על זה שהפך להיות כוכב הזכיה. המאמן אנצו ביארזוט ספג ביקורות נוקבות על כך שזימן לסגל את פאולו רוסי, חלוץ בינוני שכיכב בוויצ'נזה, נתפס בבדיקות סמים כששיחק בפרוג'יה והורחק לשנתיים מהמגרשים. במועדון רק רצו להיפטר ממנו ומכרו אותו תמורת 400 אלף דולרים ליובנטוס. חודשיים אחרי שחזר מההשעיה, הוא נכלל בסגל הלאומי למונדיאל. מי שאמור היה להוליך את החוד של אותו סגל אפרפר היה בכלל פרנצ'סקו גראציאני. חלוצה בן ה-29 של פיורנטינה פתח בכל המשחקים באותו טורניר וכבש את אחד משני השערים בשלב הבתים הראשון. רוסי הופיע רק למפגש החמישי. הוא הפגיז שלושער ענק לרשת ברזיל, השחיל צמד מול פולין וגם הבקיע בגמר מול גרמניה המערבית. שישה כיבושים היו לו בטורניר. עד תום הקריירה שלו בנבחרת כעבור ארבע שנים הוא כבש 7 שערים נוספים בלבד.
ביורו 1988 קיבלה איטליה 4 שערים בלבד מ-4 שחקנים שונים והודחה בחצי, שנתיים לאחר מכן התכוונו בארץ המגף לכפר על האכזבה בגביע העולם הביתי. ג'יאנלוקה ויאלי, רוברטו מנצ'יני, אלדו סרנה, אנדראה קרנבאלה וגם רוברטו באג'יו הצעיר נקראו למשימה. כן, וגם סלבטורה סקילאצ'י בן ה-25, שבדיוק סיים את שנתו הראשונה ביובנטוס והגיע לטורניר עם הופעה בינ"ל אחת במאזנו. הוא הבקיע 6 מתוך 10 השערים של הנבחרת, שנעצרה רק בידיים של סרחיו גויקוצ'אה בדו-קרב הפנדלים בחצי הגמר. איש לא בנה עליו, איש לא ציפה ממנו ופרט להצגה במונדיאל הזה טוטו סקילאצ'י כבש רק עוד שער אחד במדים הלאומיים.
הסיפור של 1994, אז הגיעה איטליה עד לגמר והפסידה בפנדלים לברזיל, שייך לחלוטין לרוברטו באג'יו. הוא היה הכוכב ושיחק במעלה ההתקפה, אבל הבחור עם הקוקו מעולם לא היה חלוץ מרכזי קלאסי. הוא בנה מצבים, הניע את הנבחרת כולה ועירבב את המערך של היריבות בלי הפסקה. פנומן אדיר שלא זוכה למספיק הערכה במבט היסטורי, אבל ממש לא חלוץ קלאסי. קאזיראגי ומסארו, בסיוע סיניורי וזולה, היו אמורים לספק את המרכיב הזה ולא ממש פגעו. פרט לרוברטו, היחיד שהבקיע יותר משער אחד באותו טורניר היה דינו באג'יו, קשרה של יובה.
דווקא התקופה בה איטליה הייתה אמורה ליהנות משפע של חלוצים קטלניים – פבריציו רבאנלי, פרנצ'סקו טוטי, אלסנדרו דל פיירו, כריסטיאן ויירי, פיליפו אינזאגי ולוקה טוני – היא לא נהנתה כמעט. ביורו 2000 הגיעו האזורי עד לגמר הדרמטי עם 6 שערים משישה שחקנים שונים, כאשר טוטי, אינזאגי ודלבקיו תרמו רק שער כל אחד בשלבי הנוק-אאוט. ב-2006 חזרו האיטלקים עם הגביע, אך החלוקה הייתה דומה: 5 שערים מ-5 שחקנים שונים בשלב הבתים, 7 שערים מ-6 שחקנים בנוק-אאוט. אף אחד לא נתן את הקרדיט לזכיה (ודי בצדק) לחברים הבכירים בחוליית ההתקפה, אלא להגנה מפלצתית בראשות בופון וקנבארו ולמרכז השדה הדומיננטי.
נכון שבכדורגל מנצח מי שמבקיע יותר, אבל צריך לזכור שבאלוטלי או די נטאלה זו לא בהכרח השאלה המכרעת כשזה נוגע לאיטליה. תיאום בין חברי חוליית ההגנה וקישור אגרסיבי ויציב משפיעים יותר על ההצלחות של הכחולים. מי יביא את השערים? בארץ המגף כבר למדו שאם יתר הדברים יעבדו בצורה טובה, מישהו כבר ימלא את הצרכים בהתקפה.