לונדון לא תפיק תועלת כלכלית, אבל לגאווה הלאומית אין מחיר

ב-1999 הטיל אלכס גלעדי פצצה: חבר הוועד האולימפי הבינלאומי הודיע שבכוונתו לקדם את מועמדותה של תל אביב לאירוח האולימפיאדה ב-2012. גלעדי גייס את ראש העיר רון חולדאי, זכה לתמיכת ראש הממשלה דאז אהוד ברק והחל לתכנן את הפרוייקט השאפתני בעלות של 10 מיליארד דולר. אחרי שנתיים הרעיון הזה נגנז, בעיקר בגלל פרוץ האינתיפאדה. פחות משבוע לפני פתיחת המשחקים האולימפיים בלונדון 2012, הפנטזיה ההיא נשמעת מופרכת. אבל כיף לפנטז על מה היה קורה אילו.

בכל 4 שנים, עשרות ערים בכל העולם מקוות להיות אלו שייבחרו לארח את המשחקים. הן בונות מתארים מפורטים לגבי בניית התשתיות והאצטדיונים. יש להן תוכניות ברורות בנוגע לתקציב ויודעות בדיוק כיצד להתשמש בו בצורה נכונה. ברור לכולן שדווקא העיר שלהן תנחל את ההצלחה הגדולה ביותר באירוח האירוע שבכל 4 שנים מגדיר מחדש את המילה "גרנדיוזי".

כמובן, שמרגע שהן באמת נבחרות, הרבה דברים משתנים. ההצעה המקורית של לונדון, שהוגשה ב-2005, סיפרה על תקציב צנוע (במונחים של אירוח אולימפיאדה) של 3 מיליארד ליש"ט. כשהמארגנים הרכיבו מחדש את האומדן הרשמי לעלויות ההקמה של המשחקים ב-2007, הסכום כבר תפח ל-9 מיליארד ליש"ט. במילים אחרות, הם ייפו את הנתונים עבור הוועד האולימפי הבינלאומי כדי שייבחרו בהם.

יש סיבה טובה שבכל פעם שמדברים על התועלת הכלכלית של האולימפיאדה על העיר והמדינה המארחת, כולם חוזרים לברצלונה 1992. האולימפיאדה הבאה באטלנטה אולי הייתה טובה מבחינה כלכלית גם היא, אבל בואו נודה בזה, ארה"ב לא נכנסת לאותה משוואה של שאר מדינות העולם. מבט מדוקדק על הנתונים מראה שהמשחקים בסידני לא הביאו תועלת ארוכת טווח לכלכלה המקומית; על המצב הכלכלי של יוון מאז אתונה 2004 עדיף שלא להרחיב; וגם בסין לא נרשמה הצלחה כלכלית משכנעת למרות שעדיין מוקדם לחרוץ בנושא. לא מפתיע, אם כן, שלעומת 9 הערים שהגישו מועמדות פורמלית ל-2012, המספר ירד ל-5 ב-2020, מתוכן 2 לא אושרו על ידי הוועד האולימפי.

הבריטים מתגאים בעובדה שהם השלימו את העבודות הרבה לפני הזמן ואפילו הצליחו להשתמש בחצי מיליארד ליש"ט פחות מהתקציב המקורי. אסור להמעיט מערכו של הפרט הזה, במיוחד כשנזכרים באירועים גדולים אחרים בשנים האחרונות שאופיינו באיחורים גדולים ובחריגה מהתקציב (אתונה 2004, יורו 2012). ועדיין, בוזבזו בלונדון הרבה יותר שטרות שעליהם פניה של המלכה מכדי שיהיה אפשר לחזות הצלחה כלכלית בבירת אנגליה.

ברור שלהשקעה העצומה בעיר יהיו השלכות חיוביות רבות. השיפור בתשתיות כתחבורה, דיור, תקשורת ומתקני ספורט יקפיץ את לונדון קדימה מהרבה בחינות. העסקים בעיר בוודאי ישגשגו בתקופה הקרובה וליזמים יהיה קל למדי להזמין משקיעים לעיר. אבל בעיר כמו לונדון, שהייתה עוד קודם אחת הערים התיירותיות, המתועשות והמפותחות ביותר בעולם, אין הרבה מקום לשיפור. התקרה נמוכה. במיוחד כשהמיתון העולמי ממשיך לתת את אותותיו.

ואחרי שהוצאנו את נבואת הזעם הזו מהמערכת, אפשר להסתכל על הכל דרך המשקפיים הספורטיביות, שהרבה אנשים טוענים שהן אלה החשובות באמת. על פי דוח של בנק ההשקעות גולדמן זאקס, ב-40 השנים האחרונות, המדינה המארחת חוותה עלייה של 54% בכמות המדליות לעומת הפעמים בהן לא אירחה. ההשפעה החיובית של אירוח המשחקים כבר נתנה את אותותיה על בריטניה, שספורטאיה גרפו מספר שיא של 47 מדליות בבייג'ין. עבור אומה שחווה אכזבה אחרי אכזבה בתחום הספורטיבי, האולימפיאדה הקרובה צפויה להעניק לבריטים גאווה שלא חוו כדוגמתה מעולם, כאשר המשלחת הנוכחית שלהם היא הכי גדולה אי פעם.

גם מייקל ג'ונסון, האצן האמריקני והאדם הראשון שזכה במדליית זהב בריצות ל-200 ו-400 מטרים, יודע שעצם אירוח המשחקים מהווה זרז עצום להצלחה בתחרויות עצמן למדינה המארחת. "יש בבריטניה בנייה מתמשכת של התרגשות סביב המשחקים בלונדון בשנים האחרונות", הוא סיפר בראיון לגולדמן זאקס, שחקר את ההשפעה הכלכלית של האולימפיאדה, "המשמעות של ההתרגשות הזו היא שהספורטאים הבריטיים מתאמנים יותר קשה. יש להם יתרון במוטיבציה על פני ספורטאים אחרים".

מהבחינה הזאת, ההצלחה של לונדון 2012 הוכרעה בדיוק ברגע בו היא נבחרה לארח. הסיכון להפסד כספי כתוצאה מההכנות נדחק הצידה. יכול להיות שעל זה חשב גלעדי כשהגה את הרעיון להביא את המשחקים לתל אביב. עדיין לא מאוחר ללכת על תל אביב 2024.