ברק בכר הבא בתור? המאמנים הישראלים שהצליחו בחו"ל

ברק בכר הוא, ללא עוררין, המאמן הישראלי הגדול בדור הנוכחי. אישיות אחת שנמצאת מעל הענף שלנו, כזו שנמצאת בדרך לזינוק המטאורי הכי גדול שזכור כאן: בימים אלה, הוא בדרך לאליפות שישית בקריירה, כשהוא רק בן 43 ומאחוריו בסך הכל 12 שנים כמאמן ראשי (ברוטו, כשמתוך התקופה במשך חצי שנה הוא לא עבד). ויחד עם זה, היתה גם זכייה בגביע עם עירוני קריית שמונה והשתתפות קבועה בשלבי בתים באירופה עם כל הקבוצות בהן אימן (כולל הגעה לשלב הבתים של ליגת האלופות עם מכבי חיפה).

אחרי שבמונחי משחקי המחשב, "סיים את המשחק" בכדורגל הישראלי - ועשה כל מה שאפשר לעשות עם קבוצות ישראליות, בכר (על פי כל הסימנים) מכוון החוצה, להגשים את עצמו כמאמן ראשי באירופה. וכאן צריך לומר: כמו שהסיפור של בכר הוא בהחלט חסר תקדים, כך גם קשה להשוות אותו לנקודות אחרות בהיסטוריה - מעטים המאמנים הישראליים שהצליחו לגבש לעצמם קריירה מחוץ לישראל, מעטים עוד יותר גם הצליחו בתפקידם.

בשנות השישים, ג'רי בית הלוי ז"ל (אחד מגדולי המאמנים של מכבי תל אביב) אימן את נבחרת ניגריה. אלי פוקס ז"ל, עוד אגדה מכביסטית, אימן בדרום אפריקה ואפילו זכה שם באליפות. יוסי מזרחי אימן תקופה קצרה באפולון לימסול הקפריסאית; גם אלי גוטמן וניר קלינגר היו בקפריסין בקבוצות שונות, ואסור לשכוח גם את אייל לחמן שעבד תקופה מסוימת בגאנה - ואפילו שמעון שנהר ז"ל האגדי, שייסד את נבחרת מיקרונזיה.

אבל בסופו של דבר, הצלחנו להתכנס לכדי חמישה מאמנים שהצליחו לבנות לעצמם קריירה אירופית - כזו שהצליחה להטביע איזשהו חותם. זהו סיפורם.

במקום החמישי: רוני לוי
המאמן שגדל בנתניה, עלה לגדולה במכבי חיפה ומאמן היום את הפועל חיפה - עבר מספר סיבובים בכדורגל האירופי - ובעיקר בקפריסין. התחנה הראשונה שלו היתה אוניראה אורזיצ'ני, שזכתה באליפות רומניה בעונה הקודמת, אליה הגיע בדצמבר 2009 אחרי שעזב את מכבי פ"ת. לוי החליף בתפקיד את אגדת הכדורגל המקומית, דן פטרסקו, והצליח להביא אותה למירוץ צמוד על התואר מול קלוז', אבל לאחר שהפסיד את התואר - סיים את תפקידו וחזר לארץ.

הסיבוב השני שלו באירופה היה ביוני 2011 - לאחר שהתפטר מתפקידו בבית"ר ירושלים, הוא נסע לאמן את סטיאווה בוקרשט - אבל החזיק בתפקיד רק שלושה חודשים. הוא המשיך משם לאנורתוזיס פמגוסטה מקפריסין, אותה הוא הצליח להרים מהתחתית למקום הרביעי בטבלה; בעונת 2012/13 אנורתוזיס שלו פתחה את העונה בצמרת, אבל באפריל הוא הלך הביתה - אחרי יכולת לא טובה. הוא חזר לאנורתוזיס ב-2016, והחזיק שנתיים (כולל מקום רביעי בעונת 2017/18), אבל בתחילת עונת 2018/19 פוטר שוב. לא היו ממש תארים, אבל הוא הצליח לייצר מספר שנים במספר קבוצות.

במקום הרביעי: רן בן שמעון
בן שמעון שמאמן היום את מ.ס. אשדוד, עשה היסטוריה - כשהצליח לעמוד על הקווים של נבחרת לאומית מאירופה; נבחרת קפריסין. אבל עוד קודם, התחנה הראשונה שלו בחו"ל היתה קבוצה בקפריסין - אא"ק לרנקה, שאליה הגיע לאחר הפיצוץ עם איזי שרצקי ועזיבת עירוני קריית שמונה, דווקא אחרי הזכייה באליפות. הוא הביא איתו את השוער הישראלי גיא חיימוב, ולרנקה סיימה את עונת 2012/13 במקום השלישי (אחרי אנורתוזיס והאלופה אפואל ניקוסיה). אחרי שנים, הוא חזר כדי לאמן את הנבחרת.

זה קרה ביולי 2017 - בן שמעון היה אז מאמנה של מ.ס. אשדוד, כשההצלחה היחסית בקפריסין בהחלט הכניסה אותו לתודעה באי השכן. בקיץ הוא התמנה למאמן הנבחרת הלאומית, בעיצומו של קמפיין המוקדמות למונדיאל ב-2018. במשחק הרשמי הראשון, הוא והנבחרת ניצחו את בוסניה 2:3 אחרי שכבר היו בפיגור 2:0, אבל הפסדים לאסטוניה ויוון ותבוסה 4:0 מול בלגיה החזקה, גרמו לכך שהיא תסיים את הקמפיין במקום החמישי והלפני אחרון (רק לגיברלטר היה מאזן פחות טוב).

הקמפיין הבא היה מוקדמות יורו 2020, שגם הוא לא הסתיים בהצלחה יתרה - קפריסין סיימה רביעית בית של שש קבוצות, אחרי בלגיה, רוסיה וסקוטלנד שהיו חזקות יותר, ולפני קזחסטן וסן מרינו החלשות. קפריסין של בן שמעון ניצחה שלושה משחקים, סיימה אחד בתיקו והפסידה שישה נוספים. בינואר 2020 הסתיים חוזהו, והוא חזר לאשדוד - שם הוא מאמן עד היום.

במקום השלישי: גיא לוזון
ככל הנראה, רכבת ההרים המשוגעת ביותר שזכורה למאמן ישראלי. במאי 2013, רגע לפני שיוביל את הנבחרת הצעירה לאליפות אירופה עד גיל 21 שהתקיימה בישראל, לוזון הודיע על מינויו בדרך לא שגרתית - במהלך מסיבת עיתונאים של הנבחרת, כשלצידו הסוכן דודו דהאן, הודיעו השניים שלוזון יאמן בעונה הבאה את סטנדרד ליאז' - מועדון פאר בלגי בכל קנה מידה.

ליאז', שבה שיחקו בין היתר דודו ביטון וטל בן חיים הישראלים, אבל גם מיצ'י בטשוהאי (לימים חלוץ נבחרת בלגיה) והשוער היפני איז'י קוואשימה פתחה את העונה בצורה פנטסטית - היא ניצחה תשעה משחקים רצופים מאז תחילת עונת 2013/14. את העונה הסדירה, לפני הפלייאוף, היא סיימה במקום הראשון - עם פער של 4 נקודות על פני קלאב ברוז'. אבל אז, למרבה האירוניה, הגיעה שיטת הקיזוז - השיטה שאותה המציא הדוד, אבי, בישראל והגיעה עד בלגיה. במסגרת הקיזוז, הפער צומצם לשתי נקודות - ובפלייאוף, אנדרלכט זכתה בתואר על חשבונה של ליאז' בהפרש של שתי נקודות בלבד.

בעונה שלאחר מכן, לוזון פתח את העונה לא טוב - והלך הביתה כבר בחודש אוקטובר. משם, הוא עבר לקבוצה נוספת - צ'רלטון אתלטיק באנגליה, אבל גם שם הדרך נגמרה מהר מדי. הוא סיים את עונת 2014/15 אמנם, אבל באוקטובר 2015 נפרד סופית מהקבוצה - וחזר לארץ עד עצם היום הזה.

במקום השני: אברהם גרנט
ככל הנראה, סיפור הסינדרלה הגדול ביותר של מאמן ישראלי - אולי של מאמן כלשהו בעולם. ביולי 2007, אחרי שמאחוריו הצלחות במכבי ת"א, מכבי חיפה ונבחרת ישראל - הודיעה צ'לסי על מינוי מפתיע: גרנט, שנחשב מקורב לבעלי צ'לסי רומן אברמוביץ', יהפוך למנהל מקצועי במועדון. מי שעומד אז על הקווים הוא ז'וזה מוריניו - גדול מאמני צ'לסי בכל הזמנים, מי שהוביל את הבלוז לזכייה בשתי אליפויות ענקיות. אבל פתיחת העונה של מוריניו לא היתה טובה, וב-20 בספטמבר 2007 עולם הכדורגל הוכה בתדהמה - כאשר מוריניו סיים את דרכו, ומי שמונה במקומו היה גרנט.

חשבתם שסיפור הסינדרלה נגמר כאן? הוא רק התחיל - גרנט, יחד עם הסגל החזק שהיה בצ'לסי (אחת הקבוצות הטובות באירופה באותה עת - עם שמות כמו פטר צ'ך, ג'ון טרי, פרנק למפארד ודידייה דרוגבה), המריא עם הקבוצה לשיאים חדשים. גרנט וצ'לסי רצו לאליפות צמוד צמוד עם מנצ'סטר יונייטד של סר אלכס פרגוסון וכריסטיאנו רונאלדו, והשיא היה כשהגיעו עד גמר ליגת האלופות (הישג שמוריניו לא הצליח לעשות) - כשבדרך הם עוברים את אולימפיאקוס, פנרבחצ'ה וליברפול של סטיבן ג'רארד, פרננדו טורס ויוסי בניון.

בגומלין חצי הגמר, שנערך ערב יום השואה, גרנט ענד טלאי צהוב על חולצתו. בסיום אותו לילה מטלטל, אליו עלה בברכת אביו שהיה ניצול שואה, הוא סיים כמנצח, וצנח על קווי הרוחב. המאמן שגדל בפ"ת היה רחוק משחק אחד מזכייה בלתי נתפסת בליגת האלופות - אבל זה היה משחק אחד יותר מדי. צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד סיימו 120 דקות ב-1:1, והחמצה בלתי נשכחת של ג'ון טרי (ועוד אחת של ניקולאס אנלקה) גרמה לכך שהיא הפסידה בפנדלים.

גרנט לא המשיך אחרי אותה עונה בצ'לסי. לאחר מכן, הוא המשיך לעבוד בחו"ל - אימן בווסטהאם ופורטסמות' (עם שתי הקבוצות ירד מהפרמייר ליג לליגת המשנה), היה בפרטיזן בלגרד, ובשנים האחרונות אימן את טרו ססאנה מתאילנד, נבחרת גאנה (שאיתה הגיע לגמר אליפות אפריקה), פרטיזן בלגרד, נורת'איסט מהודו - וכעת הוא מאמן את נבחרת זמביה.

במקום הראשון: יצחק שום
הסיפור של שום והכדורגל האירופי מתחיל בעונת 2002/2003. מי שנודע בכדורגל הישראלי בעיקר כעוזרו של שלמה שרף בנבחרת, ואחרי שהעלה את קבוצת נעוריו הפועל כפר סבא לליגת העל, בקיץ 2002 הוא הגיע לאמן את מכבי חיפה - במקומו של אברהם גרנט, שעזב לנבחרת הלאומית. שום וחיפה רשמו הישג שהיה בלתי נתפס עד אז - והעפילו לשלב הבתים של ליגת האלופות, לראשונה בהיסטוריה. בבית שכלל גם את מנצ'סטר יונייטד, באייר לברקוזן ואולימפיאקוס, מכבי חיפה הצליחה לרשום קמפיין עם לא פחות משבע נקודות - ואפילו שיחקו בגביע אופ"א, אחרי שסיימו את הבית במקום השלישי.

היכולת הזאת לא נעלמה מעיניים אירופיות, ואחרי ששום לא המשיך במכבי חיפה - הוא מונה לאמן את פנאתינייקוס, אחד ממועדוני הפאר של יוון, ששבע שנים לא זכה בתואר האליפות. עונת 2003/04 הפכה לעונה גדולה בהיסטוריה של המועדון הירוק - שום הוביל את פאו לזכייה באליפות, ולאחר מכן גם השלים דאבל כשניצח את היריבה המרה אולימפיאקוס בגמר הגביע. בפעם הראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי, מאמן מקומי זוכה באליפות עם קבוצה אירופית.

וההצלחה נמשכה גם עונה לאחר מכן עם עוד הישג גדול - שום הפך למאמן הישראלי היחיד שמעפיל שנתיים ברציפות לשלב הבתים. גם פנאתינייקוס שלו היתה שם, אבל אז עמד סכסוך בינו לבין מנכ"ל הקבוצה שגרם לעזיבתו. אחרי פנאתינייקוס, שום אימן גם בליטקס לובץ' הבולגרית, אלניה ולדיקווקז הרוסית ואלקי לרנקה הקפריסאית, אך לא הצליח לשחזר את ההישג הגדול ביותר בקריירה שלו, ושל כל מאמן ישראלי אחר.