אלי אוחנה: התקופה בה כיכב במכלן
המשחק הטראומטי מול נציג ליברפול, הגמר שלא שודר כי "לא היה עניין לציבור", המאמן ש"יכול היה להיות גדול ממוריניו" והרגע המכונן ("צבטתי את עצמי"). יו"ר בית"ר י-ם נזכר
האזינו לפודקאסט - בווידאו שבנגן
בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי אין הרבה כוכבים גדולים יותר, אם בכלל, מאלי אוחנה. האליל של כל אוהד בית"ר ירושלים הוביל את הקבוצה לזכיות באליפויות ובגביעים ואף נבחר פעמיים לכדורגל העונה בישראל. אם יש פספוס קטן בקריירה שלו אוחנה, זו הקדנציה האירופית היחסית קצרה שלו. הפתיחה הייתה מבטיחה עם מה שנחשב, אולי, להישג השיא של כדורגלן ישראלי אז הוא זכה עם מכלן בגביע אירופה למחזיקות גביע ואף בישל במשחק הגמר מול אייאקס ובעונה שלאחר מכן היה אלוף בלגיה. אלא שכאן פחות או יותר זה נעצר. הוא עוד ניסה את מזלו בבראגה הפורטוגלית, אך מיד חזר אל חיקה החמים של אהובת נעוריו בית"ר ירושלים, אף שזו הייתה בליגה השניה והמשיך להתל בהגנות, אך הפעם במקום במגרשים הגדולים של אירופה, באורווה, בבלומפילד ובקרית אליעזר.
אוחנה התארח בפודקאסט "הליגיונרים" של נדב יעקבי וסיפר על ההצעות שהגיעו לבית"ר, המעבר לבלגיה ורגעי השיא שהוא לא ישכח לעולם. "לפני מכלן, הייתי אמור בכלל לעזוב לקייזרסלאוטרן", הוא מגלה בדיעבד, "הבוס הגדול של בית"ר ירושלים היה רובי ריבלין ולא היה לי סעיף יציאה. בית"ר דרשה סכומים אדירים. קייזרסלאוטרן אמרה שעם כל האהבה אליי, היא לא תשלם את הסכומים שבית"ר ביקשה. אז היה מותר רק שלושה זרים. בגלל הם החליטו ללכת על שחקן אחר".
אבל לא רק קייזרסלאוטרן הייתה בתמונה, כפי שמגלה אוחנה: "זה נכון שהציעו אותי לליברפול. נציג בכיר של הקבוצה הגיע יחד עם פיני זהבי ויחד עם רובי ריבלין הם ישבו במפרסת של ימק"א באותו משחק שהפסדנו 3:1 להפועל ת"א. זה היה אחד המשחקים הכי גרועים שלי. אז אולי פספסתי את ההזדמנות שלי לשחק בליברפול. מבחינת התודעה, אז ליברפול היה המועדון הכי גדול בעולם".
עם זאת, אוחנה היה נחוש לצאת לאירופה, אבל הייתה זו דווקא מכלן הלא מוכרת שזכתה בשירותיו. "ישראל מעוז היה בחור שהייתה לו חנות לחלקי חילוף לרכב ושנה קודם לכן הוא הוציא את רוני רוזנטל לברוז'", הוא מספר, "הוא שאל אותי אם אני רוצה לשחק בחו"ל, אז אמרתי לו שאשמח אם הוא יביא לי קבוצה. לא היה לי אפילו הסכם איתו. באותה תקופה כל יום הייתי מקבל טלפון ממישהו אחר. הוא הגיע עם נציג של מכלן לכמה משחקים ובסופו של דבר הם החליטו לצרף אותי אליהם".
"המאמן אד דה מוס ראה את הקלטת שלי ואמר לעצמו שלא יכול להיות שהשחקן עושה את הדברים שאני רואה בקלטת. הוא הגיע לראות אותי במשחק של נבחרת ישראל מול שווייץ, שהסתיים ב-0:0, אבל הוא ראה מה שהוא רצה לראות. החלום שלי בכלל היה להגיע לליגה האיטלקית, אבל ראיתי את רוני רוזנטל ואמרתי לעצמי שזו נקודת פתיחה מצוינת. אלך, מקסימום שנה-שנתיים ואז אחזור לארץ".
כמובן שהיום הראשון בתחנה החדשה לא עבר חלק. אוחנה: "כשיצאתי מהמטוס אחרי שנחתתי בבלגיה, אף אחד לא קיבל אותי באולם מקבלי הפנים. אני עם עגלה ושלוש מזוודות ולא יודע מה לעשות. אז לא היו פלאפונים. הם חשבו שאני צריך להגיע או יום קודם או יום אחרי. הם התנצלו. ישראל מעוז אמר לי לקחת מונית למגרש. ערכתי את הבדיקות רפואיות וקיימו איתי ראיון. הם החליטו שבישראל אני נקרא 'המראדונה של ישראל'. אני מעולם לא השתמשתי במשפט הזה. זו הייתה הכותרת. ב-2-3 אימונים הראשונים, ראיתי התלחששות של כמה שחקנים שאמרו לעצמם 'בוא נראה את המראדונה של ישראל' בחצי זלזול. אותם שניים קיבלו ממני לפחות 5-6 פעמים בין הרגליים באימון".
הקלישאה של כדורגלן ישראלי שמגיע לאירופה ולא עומד בקצב של האימונים לא פסחה גם על אוחנה: "מהיום הראשון עד תחילת הליגה, כל יום היו שני אימונים. לא נתנו לי להכין את הגוף. באתי מישראל ואני יודע שכשהליגה מתחילה, אני מתחיל להתאמן. עד אז אני בחופש. בשלושת החודשים הראשונים, זו הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי. הברך כאבה, הקרסול כאב. באימונים הראשונים הייתי מגיע במקרה הטוב לפני אחרון. כולם היו מחכים לי. הם היו צוחקים עליי. לאט לאט התחלתי לבנות את עצמי והייתי במקום טוב באמצע".
אוחנה גם נזכר בסיפור מיוחד על איך כמעט נאבק ביערות של מכלן: "פעם אחת הייתי פצוע והמאמן ביקש ממני לרוץ עם חרט דפרם, שגם כן לא היה כשיר. הוא ביקש שאני אבוא לרוץ איתו ביער. אמרתי לו שאני לא בשיא הכושר, אבל הוא התעקש ואמר לי שזו רק ריצה קלה. פתאום הוא התחיל לדפוק ספרינטים, הוא רץ בקצב שלא הכרתי. אמרתי לו 'תקשיב, אם אני מאבד אותך, אני מאבד את עצמי פה ביער'. אני לא מכיר שם שום שביל, שום עץ, אני לא יודע איך נכנסים ואיך יוצאים. נאלצתי להיצמד אליו בקצב. הייתי צריך לצאת ליומיים חופש לאחר מכן. כמעט התעלפתי".
אוחנה פגש במכלן את אחד המאמנים הגדולים באירופה באותן שנים, אד דה מוס: "מאמן באירופה הוא אלוהים. על פיו יישק דבר. אין דבר כזה לחלוק עליו. רציתי אז לדבר עם המאמן ואמרו לי 'אל תעז'. זה לא היה מקובל. היה דיסטנס מאוד גדול. דה מוס היה יכול להיות יותר גדול ממוריניו. הוא היה מאמן גדול. הייתה לו אישיות חזקה, הוא הבין כדורגל, הוא הדריך את הקבוצה בצורה פנטסטית מבחינה טקטית ומנטלית. משהו קרה לו בדרך. כמאמן, אחד המאמנים הכי גדולים שיצא לי להכיר".
"דה מוס היה מאמן מאוד שיטתי, אבל הוא ראה את הדברים שאני יכול לעשות עם הכדור", מגלה אוחנה, "הוא היה מקריא את ההרכב ואומר לי 'אתה, תעשה מה שאתה רוצה במגרש'. הוא סמך עליי. הכדורגל הבלגי היה פיזי, מתוכנת ומסודר. אני הבאתי את המימד של היכולת האישית".
אבל היה רגע אחד אליו התנקזה הקדנציה של אוחנה במכלן - גמר גביע אירופה למחזיקות גביע, מול אייאקס: "הגענו למשחק כאנדרדוג בעיניי התקשורת ובעיניי האוהדים. בתוך הקבוצה היינו בטוחים שאנחנו לוקחים את הגביע. ידענו שיהיה קשה, אבל ככל שהמפעל נמשך וראינו שאנחנו יכולים לנצח בחוץ, לא להפסיד משחקים, אז ידענו שאנחנו יכולים לנצח גם את אייאקס. שיחקנו לא פחות טוב מהם באותו משחק. אי אפשר להגיד שגנבנו את הגביע, לקחנו אותו כי הגיע לנו".
לאוחנה גם הייתה חותמת אישית על הגביע, עם בישול לפיט דן בור בגמר: "התאמנו על הדברים האלה. ההבנה הייתה מצויינת. הוא היה מאוד פיזי, גבוה, עם משחק ראש מצוין. ידעתי שאם אני אכניס את הכדור לרחבה, וזה קרה לא מעט, יש סיכוי גבוה שהוא יהיה שם. ידעתי שבאזור המסויים הזה הוא צריך להיות. לשמחתי, הוא הגיע מאחורה והקדים את כולם בפינה הקרובה. אם הוא לא היה חושב שהכדור היה מגיע לשם, אז הוא לא היה רץ לשם ולא היו מדברים על השער הזה. ההבנה בינינו הייתה פנטסטית ובגלל זה יש בינינו יחסים טובים עד היום".
למרות ההישג הענק, רק מעטים בישראל זכו לראות את אוחנה כובש את אירופה: "יואש אלרואי, שהיה אז מנהל מחלקת הספורט בערוץ 1, אמר שאין עניין לציבור לשדר את המשחק הזה. היום כל משחק ידידות במיקרונזיה משדרים. מנהל מחלקת הספורט בירושלים, ציון תורג'מן, לקח את זה על עצמו. שידרו את המשחק בטורקיה והוא הצליח להתחבר ללוויין. הוא הקרין את הגמר באצטדיון הכדורסל במלחה, שזה שלושה בניינים מאיפה שהוריי גרים והוא הזמין אותם. האצטדיון הכיל 3,000 איש ולפי מה שסיפרו לי הוא היה מפוצץ ומאות לא היו יכולים להיכנס. היה רעש ועידוד ושמחה גדולה".
שמו של אוחנה כבר היה ידוע ברחבי אירופה, והוא אף קטף את אחד הפרסים האישיים היוקרתיים, תואר "בראבו" לשחקן הצעיר (עד גיל 23) הטוב באירופה. תואר אותו הניפו לפניו מרקו ואן באסטן ואמיליו בוטראגניו ואחריו פאולו מלדיני ורוברטו באג'יו. "הרבה רגעים מרגשים היו לי בקריירה, אבל ברמה האישית זה היה אחד הרגעים הכי מכוננים", הוא מספר, "צבטתי את עצמי. הם הזמינו אותי ליומיים באיטליה באיטליה עם בת הזוג. טיפול VIP. הייתי בפאריס וקניתי חליפה יפהפיה ונעליים ועניבה. לא אשכח את הערב הזה".
בעקבות ההישג אטלנטה, אותה הדיחה מכלן בחצי הגמר, פנתה לגבי אוחנה, אבל הבלגים לא היו מוכנים לשחררו: "הסוכן של אד דה מוס היה מאוד משפיע. כל העסקאות במכלן עברו דרכו. יכול להיות שאם הייתי אומר לדה מוס שהוא יהיה הסוכן שלי, יכול להיות שהייתי עובר לאיטליה. אטלנטה הציעה מיליון וחצי דולר ומכלן רכשה אותי ב-275 אלף. הבעלים אמר לי שהוא לא רוצה למכור אותי כי המאמן לא רוצה שאעזוב, אלא אם יציעו שלושה מיליון דולר. זה היה סכום עתק אז. אטלנטה ניסתה וניסתה והנשיא אמר לי 'מצטער, אתה נשאר פה'. לצערי נאלצתי להישאר עוד עונה".
בעונה השלישית שלו במכלן אוחנה מיעט לקבל הזדמנויות בליגה, בגלל החוק המגביל זרים ועבר לבראגה, אבל גם שם לא הצליח להביא לידי ביטוי את היכולת שלו ואחרי עונה אחת חזר לבית"ר: "בבראגה התחננו שאשאר לעוד עונה ולא רציתי לשמוע. במכלן גם רצו שאחזור ואחתום לחמש שנים עם שכר פי שתיים ממה שהייתי אמור להרוויח בארץ. עשיתי את החשבון שלי וקיבלתי החלטה לחזור לישראל ואני לא מתחרט עליה. מה שהיה היה".