החשיפה של גיא לוזון

"התכוננתי נפשית לרגע זה, השקעתי כל יום ב-15 השנים האחרונות כדי ללמוד ולהתקדם. היה לי ברור שברגע שתגיע ההזדמנות אני אהיה שם".

לפני שנה, ב-27 במאי 2013, הגיעה ההזדמנות. גיא לוזון חתם בסטנדרד ליאז', מועדון הפאר הבלגי, ובמקום לשמוח מקפיצת המדרגה המקצועית, הפך המאמן למטרה עבור חיצי הביקורת התקשורתיים. לוזון, שהיה עסוק בהכנות של הנבחרת הצעירה ליורו שנערך בארץ, שמע הכל – ושתק. גם במהלך הטורניר ספג האשמות וטענות על כך שלא הכין את שחקניו כראוי בגלל שהיה עסוק בחוזה החדש. ואז, ב-11 ביוני, הכל התפרץ. הנבחרת ניצחה 0:1 את אנגליה, ולוזון רץ לחגוג על הדשא כאילו זכה הרגע במונדיאל. "כמה שילכלכו יותר בתקשורת - אהיה חזק יותר", אמר המאמן לאחר הניצחון, סימן 'וי' על טורניר מוצלח והמריא לבלגיה.

שנה חלפה, ולוזון חזר לחופשה בארץ עם חוזה לשנתיים נוספות בליאז', אבל בעיקר עם המון כבוד והערכה מהאוהדים המקומיים, מהתקשורת הבלגית וגם, מי היה מאמין, מהתקשורת הישראלית. בראיון נדיר לערוץ הספורט, מספר לוזון על הקושי לאמן את הנבחרת הצעירה ("דיכאון"), על הימים הראשונים בליאז' ("אם אמות – אז בדרך שלי") וגם על השאיפות, החלומות, נבחרת ישראל והמשפחה הכי חזקה בכדורגל הישראלי.

הדיכאון והקושי הנפשי. "גוטמן אמר שאני כמו סוס ש-3 שנים לא נתנו לו לדהור".

באולימפית היתה לך תקופה ללמוד ולהתקדם מבחינה אישית, אבל מצד שני גם סבלת.

אחת התקופות הכי קשות שלי בקריירה הייתה אימון האולימפית. אין אימונים יום-יומיים, אין משחקים כמעט. זה היה דיכאון. קיבלתי הרבה מאוד הצעות מקבוצות להגיע, ועמדתי בפיתויים. בשלוש שנים האלה הקדשתי את עצמי כדי להשתפר, להפוך למאמן טוב יותר והאמנתי שזה ישתלם לי. הסבלנות מרה, אבל פירותיה מתוקים.

גם עכשיו כשדיברו על עתידו של גוטמן, העלו את שמך כפוטנציאל להיות מחליף. זאת לא אופציה בכלל מבחינתך?

אחרי חודש באולימפית, אם הייתי יכול לעזוב, נפשית, הייתי עוזב. לא יכולתי לעשות את זה כי כשאני מתחייב למשהו אני עומד אחריו במאה אחוז, גם אם זה לא מתאים לי.

למה רצית לעזוב?

רציתי לעזוב כי נפשית היה לי מאוד קשה בלי כדורגל, בלי הריגוש של המשחק. אני חי בשביל הריגוש הזה. היה לי ברור שאני לא ממשיך כמאמן נבחרת אחרי הקדנציה הזאת, גם אם היו מציעים לי את הבוגרת. זה לא בא בחשבון מבחינתי. באחת השיחות שלנו, גוטמן אמר שאני כמו סוס ששלוש שנים לא נתנו לו לדהור. אם ארוויח עוד שקל או פחות שקל זה פחות מעניין אותי. מה שמעניין אותי זה להתרגש ולאהוב את מה שאני עושה.

"סיקרו אותי בצורה לא הוגנת, כשמנגחים אותי - אני בא רעב יותר"

התקשורת מעסיקה אותך?

אני פחות מעסיק את עצמי ופחות חושב עליהם. בהרבה מקרים התקשורת זה תוסף דלק בשבילי. ברגע שמנגחים אותי - במיוחד אם זה בצורה לא הוגנת – זה עושה טוב לאישיות שלי. אני בא רעב יותר, מוכן יותר ודרוך יותר.

אחרי השנה בבלגיה, התקשורת והקהל מסתכלים עליך אחרת?

הכל זה פונקציה של תוצאות. אם תביא תוצאות יאהבו אותך. אם לא תביא, יאהבו אותך פחות. מוריניו, אחרי שלקח את האליפות עם ריאל היה אליל, ואחרי השנה שעברה הכפישו אותו. מי שלא מבין שאלו כללי המשחק הוא בבעיה.

את מה שעשית ביורו, חלק גדול מהתקשורת ראה בתור ניצחונות של גארבג' טיים.

בחמישה משחקים רשמיים יש לי שלושה ניצחונות, תיקו והפסד אחד לסגנית אלופת אירופה. אז לקחנו ארבע נקודות וכבשנו שערים, לאחר שביורו הקודם הנבחרת עשתה אפס שערים ואפס נקודות. השיפור באחוזים הוא שיפור של מאות אחוזים. ומי שרוצה לבקר את התוצאות האלה זאת זכותו המלאה.

היית מאוד טעון כלפי הסביבה.

כן, כי אני חושב שסיקרו אותי באותה תקופה בצורה לא הוגנת, אז באופן טבעי אני מתעצבן. ואמרתי את האמת שלי. זה הכל.

אתה יכול להבין למה ההמולה שכמה ימים לפני הטורניר יוצאת ההכרזה עליך כמאמן ליאז', ואז יושב סוכן במסיבת עיתונאים? גרמת לאנשים להגיד שיש פה משהו שהוא אולי לא כל כך בסדר בהתנהלות.

אגיד לך את האמת, בקטע של הסוכן במסיבת עיתונאים, זה באמת היה מחוסר ידיעה שלי ומחוסר הבנה איך מתנהלים בקטעים האלה. אני לתומי זוכר מאמנים יושבים עם הסוכנים שלהם, ומודיעים על ההכרזה שהם מאמנים כאן או כאן.

לא בנבחרת.

עוד פעם, אני לא יודע, באמת שלא. באותה נקודת זמן, לא חשבתי יותר מדי. זה היה אינסטינקט. עשו מזה טרראם הרבה יותר גדול ממה שזה היה, כי זה באמת היה בתום לב. באותו זמן התקשורת חשבה שנתתי ידיעה לאתר כזה או אחר. שזה שקר מוחלט. אני תמיד אמיתי. וגם אם הייתי עובד עם אתר כזה או אחר, לא הייתי מתבייש להגיד "עבדתי". בעקבות כך החליטו לנגח אותי לאורך כל טורניר היורו. זו זכותם, אני בסופו של דבר השגתי את מה שאני רציתי ואני ממשיך בדרכי.

הניצחון שסידר ללוזון את התפקיד בבלגיה

איך לעזאזל, יש פה מאמנים שזכו בכל תואר אפשרי ובא גיא לוזון, שעם כל הכבוד, אימן בבני יהודה ובמכבי פ"ת, ובקושי חצי עונה בהפועל ת"א, ומגיע לסטנדרד ליאז'?

לפני היורו הייתי מאוד מוכן להזדמנות. היה לנו משחק הכנה ליורו מול בלגיה. דודו דהאן מתקשר אלי ואומר לי - 'תשמע אין לך סיכוי, הם קורעים אותך'. זה דלק בשבילי. אמרתי לו 'תשמע אני לא מכיר אותם, גם לא ראיתי והם גם לא מעניינים אותי. תודיע להם שאין להם סיכוי פה'. ובאמת ניצחנו אותם 1:4, ודודו אמר לי: 'תדע שאם אתה מנצח, אתה מאמן בבלגיה שנה הבאה'.

האמנת לו?

כן. האמנתי שאם ננצח זה יפתח לי דלת. היינו בפיגור וחזרנו עם ארבעה שערים. חודש לפני היורו, דודו אמר לי - בוא נלך לפגישה אצל נשיא סטנדרד ליאז'. קנינו כרטיסי טיסה, על חשבוננו, טסנו לפגישת היכרות. נפגשתי עם הנשיא, שטחתי בפניו את הפילוסופיה שלי ואחרי שבוע הוא התקשר - אני רוצה אותך, שתחזור. כנראה שהרשמתי אותו.

מה גרם לו להאמין בך? לקחת מאמן מישראל ולשים אותו בליאז' זה הימור.

כנראה שהוא זיהה שהתכונה הכי חזקה שלי זה להתמודד עם לחץ. צריך להבין שלפני שהגעתי, הוא היה מסתובב עם אבטחה ועם משטרה. אוהדים איימו עליו ברצח אם הוא לא ימכור את הקבוצה. היה ברור שאם אני לא מצליח, אז גם הוא הולך הביתה. הוא החליט לשים את הקלפים עליי. קיבלתי את החוזה וחתמתי עליו, לא עניינו אותי המספרים. אני אף פעם לא רודף אחרי הכסף, אני תמיד רודף אחרי ההצלחה. ואני יודע שאם ארדוף אחרי ההצלחה, הכסף ירדוף אחרי.

חתמתי על חוזה שאפילו לא קראתי אותו, חוזה בצרפתית. אמרתי לו - קח, זה לא מעניין אותי מה רשום. שנה הבאה, אנחנו כבר נתווכח. אם תגיד לי שאני עוד כמה שנים אקבל הזדמנות לאמן קבוצת פאר באנגליה או באיטליה, ואני אצטרך לשלם כסף, אין לי בעיה לשלם. אני יודע שאוכיח את עצמי ואחרי זה הכסף יחזור אלי.

"מהשאגות שלי, חברי ההנהלה הפכו ללבנים מפחד"

אתה מגיע לחדר הלבשה עם כוכבים. איך מתמודדים? מאמן צעיר, מישראל, ורואים אותך, לא סופרים אותך ביום הראשון, יש לך מחסום שפה, ואתה צריך ליישר אותם תוך זמן קצר.

ברור. זה בערך כמו שיביאו לנבחרת ישראל הבוגרת מאמן ממלטה או מתימן, משהו כזה. או מהודו. הייתי נעול שלמרות כל הקשיים, שום דבר לא יעצור אותי. ידעתי שזאת הזדמנות של פעם בחיים. אם הייתי בא בגישה שהשפה תגרום לכך שאכשל, הייתי נכשל. לו הייתי בא בגישה שעכשיו השחקנים ירצו לקבוע איך הדברים מתנהלים, הייתי נכשל. אם הייתי בגישה שבליגה הבלגית יש הרבה מאמנים מספרד ומהולנד והם יותר טובים, אז הייתי נכשל. ובטח שאם הייתי בא בגישה שהקהל לא אוהב אותי ובגלל זה אכשל, אז בטוח הייתי נכשל.
ההתחלה הייתה מאוד קשה. הקהל שהיה אנטי הפך את העיר ואת המועדון, התקשורת ברור שלא פרגנה, "כי מי זה הבחור שעכשיו מגיע מישראל".

השחקנים גיחכו. אתה יושב באסיפת קבוצה, ומדבר, ורואה אותם מחייכים לך בפנים. ואני, יש לי קצת ניסיון עם שחקני כדורגל, קולט מהר מי מחייך ואומר לעצמי - 'בוא נראה עוד מעט מי יחייך'. ואז מתחילים האימונים. שחקנים מאחרים, לא באים בזמן, מתאמנים איך שהם רוצים, בועטים את הכדורים, כי הם כוכבים, ועכשיו כאילו בא מורה מחליף, והם יודעים שלפי התקשורת אני המועמד מספר 1 בליגה להיות מפוטר, ולכולם ברור שאני לא מחזיק חודש.

לי ברור שאני צריך לצאת למלחמה. או שהם יילכו בדרך שלי, או שאני אמות ואז לפחות זה יהיה בדרך שלי ולא שלהם. ואז מתחילים לעשות חוקים, מתחילים ליישר אותם עם משמעת. מתחילים להראות להם שיש גם כדורגל אחר, וישחקו בדרך שלי כי היא טיפה שונה. באתי ואמרתי שהיריבה לא מעניינת. אנחנו מעניינים את עצמנו, וכשנתרכז בעצמנו ננצח את כולם.

הם יושבים מולך וצוחקים, ואומרים - מי זה המשוגע הזה שעוד חודש לא נמצא, מאיפה הוא המציא את זה? ואני מתחיל לשכנע אותם בצדקת הדרך. ומתחילים להביא תוצאות ולהאמין בדרך.

תן דוגמא שהיה צריך לנער מישהו כדי שהשאר יראו שלא בא פה איזה פראייר.
מחנה אימונים, ויש לי הרבה ילדי פרא בקבוצה, אמיתיים, לא החנונים פה בארץ. משחק אימון, בא אחד השחקנים שלי, בועט בשחקן של הקבוצה ההולנדית, מחייך ויוצא מהמגרש. אנחנו נשארים עם עשרה שחקנים. באים אלי' מההנהלה, אומרים לי – 'תשמע, תזהר ממנו, זה בחור מסוכן'. אמרתי להם 'תשמעו אני הולך לגמור אותו'. נגמר הסיפור שלו. אומרים לי – 'תשמע, זה לא כמו בישראל, לא יודעים למה אתה רגיל, זה בחור מסוכן והוא יכול גם להתנפל עליך, ויהפוך את כל חדר ההלבשה'. אמרתי להם 'בסדר, אין שום בעיה, זה לא יקרה'. הוא קיבל שאגות, בעברית, כי הוא יודע רק צרפתית, עם התרגום, ופתאום אתה רואה את חברי הנהלה, הצוות, מנהלי קבוצה וכל אלה, יושבים באסיפה ונהיו לבנים מהפחד. הם היו בטוחים שכל רגע הוא בא ויהיה בלאגן. ככה הם למדו שיש דרך אחת, וזאת הדרך שלי. והוא יכול להתיישר בדרך הזאת, או לשבת ביציע זה גם בסדר.

בהתחלה היו לך 14 ניצחונות רצופים. בלי זה לא היית שורד שם?

לא יודע. ברור שאם היינו פותחים את העונה עם ארבעה הפסדים רצופים, לא הייתי שורד. תראה, גם בבלגיה - מתוך 16 מאמנים שהתחילו את הליגה - שמונה הלכו הביתה. זה הכל עניין של תוצאות. תביא תוצאות אתה תישאר, לא תביא, תלך הביתה. אנחנו תלויים בצורה אבסולוטית בתוצאות.

הם רואים מישהו צועק, משתולל, מטריף בעברית ומה הם מקבלים? בסך הכל תרגום של הדבר הזה.

הם מקבלים תרגום אבל מקבלים את הטון שלי, את שפת הגוף ואת המבט. העיניים מדברות. בהרבה מקרים המסרים חדרו בצורה חדה וחלקה. לא משנה באיזה שפה. בסופו של דבר אתה מביא את האישיות שלך לידי ביטוי, לא את המילים.

אתה מסתכל על העונה ומרגיש הישג בכך שהגעת למקום במוקדמות הצ'מפיונס, או כישלון בגלל שהאליפות ברחה?

מצד אחד אפשר להיות גאה מאוד. מצד שני, מאוכזב מאוד. גאה מאוד שב-40 משחקי ליגה הפסדנו רק שישה וללא הקיזוז היינו אלופים. גאה מאוד שליאז' בשלוש השנים האחרונות, עם אותו סגל, בקושי הגיעה לפליאוף העליון והפכנו אותה לקבוצה שנאבקת על התואר עד השנייה האחרונה. מאוכזב, כי הגיעה לנו האליפות. כנראה שעשינו מספר טעויות בדרך, ששילמנו עליהן.

אם התחלתי את השנה כשאלפים קיללו אותי ואת נשיא המועדון, וסיימנו את השנה ש-30 אלף איש מריעים, לי, לנשיא, לקבוצה, לכולם. אפשר לומר שזה הישג. אם רצו אותי לעוד שנתיים במועדון פאר זה גם הישג לא קטן. והכי חשוב שהבאתי את עצמי ולא השתניתי בשביל אף אחד.

טל בן חיים קיווה להיות שחקן הרכב, אבל לא שיחק הרבה השנה. אתה תחשוב עכשיו פעמיים אם להביא שחקן ישראלי?

בוא נאמר את האמת. הבאתי אותו במטרה להיות בלם הרכב. הוא הצטרף טיפה באיחור, התחלנו את הליגה, מחזור ראשון. שני הבלמים היו מצוינים וטל, נפגע מכך מקצועית. שמונה משחקים ניצחנו את כולם וגם שמרנו על האפס. ואז כשהבלמים עושים את העבודה שלהם אין שום סיבה להחליף. בכדורגל הרבה פעמים זה מומנטום.
עוד דבר בקטע של טל, ברגע שאתה מאמן ישראלי, ויש שחקן ישראלי על המגרש, אז בוחנים אותו בזכוכית מגדלת, וישר כל פעולה שלו מתפרשת כאיזה קומבינה או פרוטקציה שבזכותה הוא נמצא בהרכב. מה שלא נכון כמובן.

האם אביא שחקן ישראלי לליאז'? זה לא נכון. כי אם הייתי מאמן הולנדי, ובא שחקן הולנדי, אז אוקיי, כי שחקן הולנדי זה ברור שהוא צריך לשחק. אבל כשבא מאמן ישראלי עם שחקן ישראלי, ישר מפרשים את זה כמשהו לא כשר.

אתה מבין למה אנשים קצת נרתעים מההתנהלות שלך על הספסל? מבחוץ לפעמים זה נראה וולגרי מדי.
זכותם להירתע, באמת שאין לי שום בעיה עם זה. לי חשוב דבר אחד. שהשחקנים, ייתנו מאה אחוז על המגרש, ושהנשיא שאני עובד אצלו יהיה מרוצה. אם אשב על הספסל תשעים דקות, לא איהנה. אהיה כבוי. אני באמת צריך ליהנות.

אתה רואה את עצמך לפעמים ואתה שואל את עצמך - מה קרה?

אני מסתכל ואומר - איזה משוגע זה. אבל אני בן אדם מאוד שונה בחיים ממה שקורה במגרש.

ואף מילה על חזרה לישראל

זה שאתה ממשפחת לוזון פתח לך דלתות במכבי פ"ת ובאולימפית.

לא, לאולימפית זה לא פתח לי שום דרך. המקום היחיד שקיבלתי בחסד ולא בזכות זה לאמן את הנוער של מכבי פ"ת בשנה הראשונה. מאותה נקודה סיפקתי תוצאות לאורך כל הקריירה שלי והן גרמו לכך שהחתימו אותי במקום כזה או אחר. אני לא חושב רחוק ולא חי בסרט שאני הטוב באירופה. הדבר היחיד שמניע אותי, זה למצות את המקסימום.

ובכל זאת מה החלום הבא שלך?

בראיון הראשון שעשו איתי הייתי בן 25 וחצי. שאלו 'מה השאיפות שלך?' עניתי – 'לאמן את נבחרת ישראל הבוגרת'. אני זוכר שהכתב הסתכל עלי בצורה מוזרה. אבל תמיד השאיפות שלי היו גדולות.

ליגה שהיית רוצה להיות בה? תואר שהיית רוצה לקחת?

כשהגעתי לליאז', אמרתי לעוזר שלי שהמטרה שלנו להיות פה שלוש שנים. חתמנו לשנה. אנחנו הולכים להשלים עוד שנתיים עכשיו, נסיים את המשימה הזאת ואז אחשוב על האתגר הבא. החלומות האמיתיים שלי, הם באמת גדולים, ואני לא רוצה להישמע הזוי או שחצן.

אם זה תלוי בך, אתה רואה את עצמך חוזר לאמן בארץ?

כל עוד זה תלוי בי, לא. אם לא תהיה לי שום הצעה בליגה טובה באירופה או מקבוצה טובה, ותהיה לי הצעה מקפריסין, לדוגמא, או מישראל, אלך לישראל. אם לעזוב אז רק למשהו שיקדם אותי מקצועית.