יש רגעים שאתה לוקח איתך לכל החיים. כי יש בהם משהו מיוחד, משהו שנצרב בך ומותיר חותם. והמשחק אתמול (רביעי) בין ישראל לשווייץ היה אחד כזה. שידרתי כבר מאות ואלפי משחקי כדורגל, אבל מעולם לא התרגשתי כמו אתמול בפאנצ'ו ארנה שבעיירה ההונגרית שכוחת האל פלצ'וט.
נכון, שידרתי משחקים גדולים יותר בעבר: גמרים של ליגת האלופות, גמר המונדיאל שבסיומו ליאו מסי הניף את גביע העולם. אבל מעולם לא התרגשתי כמו אתמול. מעולם לא השתנקתי ולא הצלחתי לסיים את המשפטים שרציתי לומר, כמו אתמול. כשהדמעות חנקו את גרוני.
מאז ה-7 באוקטובר החיים של כולנו התהפכו. שום דבר שהיה לפני ה-7 באוקטובר כבר לא יהיה אותו דבר. המועקה שבלב כבדה והיא מלווה אותנו כל הזמן. ביום ובלילה, כשאנחנו מתעוררים בבוקר וכשאנחנו הולכים לישון.
והמועקה הזו ישבה על כולם אתמול באצטדיון הציורי בהונגריה. על השחקנים, על האוהדים, על אנשי התקשורת הישראלים. העמיתים השווייצרים שישבו לידנו לא הצליחו להבין את עוצמת הרגשות. בטח לא כששון וייסמן הבקיע את שער השיוויון בדקה ה-88.
הם אולי שמעו בחדשות שיש מלחמה במזרח התיכון, שיש הרוגים ויש חטופים. אבל מבחינתן אלו חדשות חוץ. זה לא ממש נוגע להם. אבל כששדר הטלוויזיה השווייצרי שישב לידי ראה את ההתרגשות שאחזה בי, שהייתה הרבה מעבר לשמחה על שער שיוויון של נבחרת ישראל, אני חושב שהוא התחיל להבין.
זה התחיל שלשום במסיבת העיתונים כשהקפטן אלי דסה הציג בפני העיתונאים השווייצרים את נעל הכדורגל של נווה שוהם בן ה-8. וזה נמשך אתמול כששחקני הנבחרת עלו אל כר הדשא ללא ילדים לצידם, כשכף היד שלהם אוחזת באוויר. ואז הגיעה הדקה ה-7 של המשחק, עם מאות הבלונים הלבנים שהופרחו באוויר, והקריאה שעלתה מהיציעים: "תחזירו אותם הביתה".
כל השבוע מדברים שחקני הנבחרת והמאמן אלון חזן על הרצון לתת מעט שמחה למשפחות שעברו את התופת, ובכלל לכל העם בישראל. מול קוסובו זה לא קרה. וגם לא במחצית הראשונה אתמול מול שווייץ.
אבל אז החלה המחצית השנייה, וזו הייתה נבחרת ישראל שכולנו רוצים לראות: אמיצה, כשרונית, לא מפחדת, איכותית – וגם מנצחת. אז נכון, משחק הכדורגל הסתיים בתיקו 1:1. אבל התחושות של כולם ברגע שבו שון וייסמן הבקיע את שער השיוויון, וגם בדקות שלאחר מכן, היו של ניצחון. ניצחון הרוח, ניצחון התקווה, הניצחון של ישראל היפה, המאוחדת, החזקה והצודקת.