בין הבחירות לפסח, נבחרת ישראל חזרה לשחק הערב (חמישי). ואם אומרים, כמו שאומרים, שהכדורגל הוא הביטוי הטוב ביותר לחברה שממנה הוא צומח - הרי שאיכשהו גם נבחרת ישראל נראתה קצת כמו המדינה שאותו עלתה לייצג: מהוססת, לעתים תקועה, ובעיקר מחפשת נואשות אחר הכרעה כלשהי.
צריך לומר את האמת: דנמרק, בכל סיטואציה, היא נבחרת הרבה יותר מרשימה וחזקה מאשר ישראל. כל ניתוח של המשחק שאינו לוקח את פערי הרמות בחשבון, עושה עוול לקהל הצופים ולנבחרת עצמה. אבל אולי דווקא בשל כך, ודווקא לאור העובדה שהנבחרת נחותה מרוב הנבחרות שתפגוש בקמפיין הזה - כמו גם ברוב הקמפיינים בעתיד הנראה לעין - ייתכן והיא צריכה להגיע לאיזושהי מסקנה דווקא מהמשחק הזה.
אחת החוכמות הגדולות בחיים היא להבין מה אתה יודע, ומה אתה לא. וזה לא פשוט - ההכרה בכך שיש תחומים שאתה לא טוב בהם, מאלצת אותך להתבונן פנימה, לספק מבט ביקורתי אל עצמך, על מנת לערוך את התיקונים הנדרשים.
לנבחרת ישראל יש בעיה במרכז ההגנה שלה, שלא התחילה היום. רוב הבלמים שהיא מעלה למגרש לא מתמודדים עם הרמה האירופית הגבוהה באופן קבוע, אנחנו רחוקים מימיו של טל בן חיים (למשל). ולכן שיטת שלושת הבלמים מאבדת מהעוקץ שלה: אם אין לישראל שלושה בלמים ראויים בסגל, היא לא צריכה להחזיק שלושה על המגרש.
מכאן, שאפשר ללכת - בזהירות - קצת יותר קדימה. הישגית, לנבחרת אין מה למכור בבית הזה - אז בוא נהנה ממנה לפחות. אפשר לוותר על בלם אחד, לטובת עוד שחקן קישור, שדווקא בתחום הזה יש לנבחרת מבחר, שבו אפשר להשתמש יותר. למשל, בדמותו של נטע לביא ששיפר את המשחק של הנבחרת היום, או דור פרץ שהיה הטוב ביותר, ובעיקר לנסות ולשחרר את השחקנים ההתקפיים - מנור סולומון וערן זהבי. יש לנבחרת יותר פוטנציאל ממה שהיא מבטאת, כפי שניתן היה לראות במשחק אתמול בלא מעט דקות, ודווקא הטעות בהגנה היתה זו שגמרה לה את המשחק.
החיבור בין העובדה שישראל היא נחותה ברמה המקצועית בבית הזה, והבעיה הידועה בהגנה, קוראת לווילי רוטנשטיינר לתת "תו ירוק" לנבחרת שלו - לשחרר אותה קצת יותר קדימה, לגרום לכך שהיא תייצר יותר - גם עבור הקהל, שמתחיל לאט לאט לחזור למגרשים. אם זה המצב שלנו, וכולנו יודעים אותו, בואו ננסה לפחות לייצר ממנו משהו שאפשר יהיה לזכור לעתיד. אחרי הכל, אחרי שנה ארורה גם ישראל מנסה "לחזור לחיים", ומה יותר חיים מאשר כדורגל?