לנצח את הכל: כמה גדול ערן זהבי בראי ההיסטוריה?

במשחק הווידאו שהוא הקריירה שלו, ערן זהבי הגיע לשלב הסופי. הוא סימן וי ליד כל השאלות שאפפו את הדרך שעשה עד כאן: האם הוא הטוב בליגה (היה), האם הוא יביא את עצמו לנבחרת (הביא), וגם קרבות משנה כמו "זהבי נגד רפאלוב" (זוכרים? היה דבר כזה) וכמובן המגה ויכוח "זהבי או תומר חמד". נדמה שהגענו לקונצנזוס שזהבי ניצח את כל היריבים והגיע למסך הבונוס: עכשיו, הקרב שלו הוא על מקומו בהיסטוריה. כולם מסכימים שהוא השחקן הגדול בדור הנוכחי (עם כל הכבוד לכולם), אבל נשאלת השאלה הוא גם מסוגל לסיים את הקריירה כגדול ביותר, נקודה.

כנראה שאת התשובה הסופית נדע רק כשזהבי יתלה את הנעליים (ובכושר שהוא נראה עכשיו, גם בגילו היחסית מתקדם, האפשרות הזאת נראית רחוקה). אני רוצה להציע תשובה משלי על סימן שאלה קטן שנוסף, מעין "כוכבית" שהשיח הישראלי ניסה להוסיף לסיפור של ערן זהבי: האם הליגה הסינית, שבה הוא משחק, אכן מורידה מגדולתו בשל הרמה (היחסית) ירודה שיש שם, או שזהבי, על אף תנאי הפתיחה הללו, הוכיח שהוא בכל זאת גדול מספיק כדי להתמודד מול הבניונים, הברקוביצ'ים והרוזנטלים שבאו לפניו.

צריך להודות: הבחירה של זהבי בליגה הסינית היא אולי מובנת, ואף מתבקשת, כאדם, אבל מבאסת את אוהד הספורט הממוצע. כצופים, אנחנו רוצים שהספורטאים שלנו ידחפו את עצמם אל קצה גבול היכולת. אנחנו רוצים לראות את יוסיין בולט יורד מ-9.58, אנחנו רוצים לראות את רוג'ר פדרר זוכה בגרנד סלאם 250 בגיל 45, אנחנו רוצים לראות את מייקל ג'ורדן לוקח אליפות עם 40 מעלות חום (להבדיל, בסדר, להבדיל. כמובן). זהבי בחר ברווחה הכלכלית, וזו כמובן בחירה לגיטימית, אבל הוריד קצת מהאפשרות לדבר עליו במונחים של גדולה. בכל זאת, את הקריירה של בניון, ברקוביץ' ורוזנטל הם עשו בליגה משמעותית חזקה יותר, מתוקשרת יותר, עם שחקנים מכל העולם. הטיעונים מוכרים לכל בר דעת.

ויחד עם זאת, מתחשק לך לומר: נכון, סין הוא מקום שבו הכיבוש אולי נעשה יותר נוח, אבל גם ברמה הזאת מדובר במספרים מטורפים. לזהבי יש 26 שערים העונה ב-22 משחקים, ובסה"כ (נכון לספטמבר 2019) 96 שערים ב-104 הופעות במדי גוואנגז'ו R&F. בכל קנה מידה, בכל ליגה, מדובר במספרים חולניים (בקבוצה בינונית ומטה, שכל שנה מסיימת בשיפולי טבלת ה"סופר ליגה"). לצידו של זהבי בליגה הסינית, בקבוצות אחרות, שיחקו חלוצים עם רקורד הרבה יותר מרשים ממנו: שחקנים כמו הולק הברזילאי, מרקו ארנאוטוביץ' ששיחק מולו במדי נבחרת אוסטריה וסטפן אל שעראווי (לשעבר רומא). בעבר היו שם גם קרלוס טבס או פאפיס סיסה, שחקנים שעשו משהו בקריירה שלהם במדינות אחרות. ובכל זאת, על אף כשרונם, הם לא הגיעו למספרים של זהבי במקביל אליו. לעתים הרבה הרבה פחות.

אין כאן טענה לכך שזהבי גדול מהם, אבל כן נקודה למחשבה: הליגה הסינית היא אולי ליגה שרמתה גבוהה פחות (בלשון המעטה) מהליגות האירופאיות המובילות, אבל עדיין ליגה מקצוענית; קל וחומר כאשר אנחנו שבים ומסתכלים על הליגה הישראלית, ממנה יצא זהבי, עליה אפשר להסתכל ולהודות, זה לא שהיא משמעותית יותר טובה ממה שהולך שם.

במקרה של ערן זהבי, אפשר וצריך להסתכל נטו עליו: לבודד רגע את הפריים ולהסתכל על זהבי עצמו. והוא, ריגרדלס התנאים או הליגות, המגרשים או המסגרות, עושה את אותו הדבר במשך המון שנים: כובש ללא הפסקה. בישראל ובסין, במכבי ובהפועל, בקבוצה ובנבחרת, אין לך משחק בלי שער שלו, לעתים גם שערים ששוברים את שיאי היופי של עצמם. וגם זה טיעון, כי זה משהו שלא היה לקודמיו: בכל מסגרת שבה הוא התמודד (למעט האפיזודה הקצרה באיטליה), הוא סיים ככובש המצטיין, כשחקן המוביל, כ"גו טו גאי". ואם היה צריך משהו כדי לחדד את גדולתו, גם במימד ההיסטורי, הגיע אנדי הרצוג וסיפק אותה.

כי השאלה היא לא רק מה הנבחרת עשתה עם ערן זהבי, אלא מה היא היתה בלעדיו: נכון לסיום המחזור השביעי של מוקדמות יורו 2020, יש לישראל שמונה נקודות. כל השמונה הושגו בזכותו של זהבי (שלושער נגד אוסטריה, שלושער נגד לטביה, שערים בודדים נגד סלובניה וצפון מקדוניה במשחקים שהסתיימו בתיקו 1:1). מתוך 12 שערים שכבשה הנבחרת בסה"כ, 10 הגיעו ממנו (ועוד אחד, מרגליו של מונס דאבור, התרחש אחרי מהלך שהוא הוביל עד רמת המסירה לגול). כשמכבי ת"א לקחה אליפויות בארץ, נהגו לקרוא לה מכבי "זהבי" תל אביב. ובכן, אחר כך באו גואנגז'ו "זהבי" R&F, ועכשיו הגענו לנבחרת "זהבי" ישראל. מקומו בתוך הקבוצות, לפעמים לצד שחקנים דומיננטיים לא פחות, והיכולת שלו להתבלט, הם גם טיעון חשוב בשאלת הגדולה ההיסטורית. כמאמר שירה האגדי של ג'ניס ג'ופלין, "You Don't Know What You Got 'Till It's Gone": לא תדע כמה זהבי גדול, עד שהוא יזוז הצידה ותיאלץ להסתדר בלעדיו.

עבור אנשים שאינם אוהדי מכבי ת"א, קשה לאהוב את זהבי. יש לו את היכולת לייצר אנטגוניזם, לעתים ה"שלפנות" שלו מול כלי התקשורת עולה לו במחירים מסוימים, בוודאי באהבת חלק מהקהל. הוא דמות שאפשר יהיה לעשות עליה סרטים בעתיד: מין "Somebody" כזה, שמכל אדם (ממאמן ועד אוהד, משדר ועד אפסנאי) הצליח להוציא איזשהו רגש. והרגשות שעורר, הטוב לצד הרע, האהבה לצד השנאה, ללא ספק יהיו חלק מהסיפור שייכתב בעתיד אודותיו. אבל עם כל הבעיות שהוא מעורר, נדמה שגם מי שלא נטה לו חסד בהתחלה, צריך להסתכל ביושר על מצב העניינים ולומר אמת פשוטה: ספק אם היה שחקן בכדורגל הישראלי שבכל נגיעה שלו בכדור הרגשת את האדמה רועדת. שכל בעיטה שלו לשער היתה פרומו לסרט עוצר נשימה. שפעם אחר פעם, הוא גרם לאוהד שישב בבית, לצופה שישב במגרש ואפילו למאמן שעמד על הקווים להסתכל עליו, רגע אחרי תנועת הירייה המפורסמת ולתהות: ממה, לעזאזל, אתה עשוי?

לא ברור אם זהבי יסיים את הקריירה כגדול ביותר. לשאלה הזאת, בד"כ, מגיעה תשובה אמיתית רק כאשר הוא תולה את הנעליים, וזה - כאמור - עוד לפנינו. נאמר זאת כך, בזהירות המתבקשת: בתוך הכדורגל הישראלי הנוכחי, של 20 השנה האחרונות, לא היה גדול מערן זהבי. לא היה מישהו שהרשים, סיפק יציבות, סיפק מספרים, כמו מס' 7. את כל השלבים הקודמים הוא עבר. כמו ב"מורטל קומבט", כעת הוא עומד בפני השלב האחרון, מול היריב הגדול ביותר: ההיסטוריה. השמות שהיו לפניו, המיתוסים, האגדות. האם הוא יוכל להם?