הספורט מעל למחלוקות: תנו לכדורגל לנצח

מעל לשנים הלא פשוטות שעברו על מדינת ישראל, ניצבת הנבחרת שמציעה דרך אחרת. עכשיו זה הזמן להתאחד מסביב לענף ולגבור על הפוליטיקה וההשפעות השליליות מבחוץ. טור דעה

אבישי סלע
א א א א ( שנה גודל )
תחילת כתבה

לא היה פשוט להיות אזרח ישראלי בשנים האחרונות. הבידוד הארוך בשל הקורונה, מערכות הבחירות החוזרות ונשנות, הפילוג בין האזרחים, וגם המבצע הצבאי - נתנו במהרה את אותותיהם. מתח גדול מאוד עלה לאוויר, כשהיו לא מעט גורמים (מכל כיוון) שניסו ללבות בצורה צינית, למען רווחים קצרי טווח.

ומעל המציאות הזאת, דווקא נבחרת ישראל בכדורגל (בעיקר בתקופת אנדי הרצוג, אבל גם היום) ידעה להציע מודל אחר: אם החיים בארץ הלכו למקום של סכסכנות, היא הציעה איחוד - מקום שבו יהודים וערבים לא רק משחקים ביחד, אלא גם מצליחים (לפעמים, אחרי הכל זו עדיין נבחרת ישראל...). מקום שבו לרגע אחד אפשר לשים בצד את כל מחלוקות היום יום, ולהתמכר לספורט - שמצליח לספק מטאפורה אחרת, מסלול אחר שבו ניתן ללכת גם בחיים עצמם.

סוד קסמה של הנבחרת היה שהיא הורידה את השאלה הפוליטית מהשולחן. הדעה האישית של כל שחקן, יהודי או ערבי, זזה הצידה לטובת השאלה המקצועית גרידא: אתה טוב, או שאתה לא מספיק טוב (גם אם על הזימונים של רוטנשטיינר אפשר להתווכח). המריטוקרטיה ניצחה את האידיאולוגיה, כמו שספורט אמור להיות. ומעל הכל, הגיע העיקרון הבסיסי: מי שמוכן לייצג את מדינת ישראל על המגרש, ולתת את הכל למענה במשך תשעים הדקות, הוא ממילא ישראלי - ושייכותו אינה מוטלת בספק.

אבל כנראה שידה הארוכה של המציאות שמחוץ למגרש, הגיעה בסופו של דבר גם לתוכה - עם ההתבטאות של מואנס דאבור. לא אכנס לעצם הפוסט ההוא, או לפוסטים של שחקנים אחרים בנבחרת שגם הביעו את דעתם (לעתים הפוכה ב-180 מעלות) ברשתות החברתיות. כאמור, זו היתה תקופה מתוחה, שקשה לשפוט בה אף אחד מהמעורבים.

מי שמוכן לייצג את המדינה - שייכותו אינה מוטלת בספק (אלן שיבר)
מי שמוכן לייצג את המדינה - שייכותו אינה מוטלת בספק (אלן שיבר)

ואחרי כל זה, ברור שמואנס דאבור טעה בשיקול הדעת. גם אם הרגשות בוערים, אפשר והיה צריך לנהוג ביתר איפוק - מתוך ידיעה ברורה שלמילים של כדורגלן בכיר, קל וחומר אחד שמשחק בנבחרת ישראל כל כך הרבה שנים, יש משמעות. דאבור הכיר בטעות שלו עצמו גם כן, בהודעה שפרסם.

ומכאן, מגיעה גם האחריות שלנו כקהל: לזכור שדאבור, אחרי הכל, הוא שחקן ששיחק בנבחרת ישראל שנים ארוכות ותרם לה לא מעט. שבשורה התחתונה, הוא בוחר לשחק עם הכחול לבן - למרות הקונפליקט המובנה שיש לשחקן ואדם ערבי במדינה יהודית - מאחר וישראל היא הבית שלו. בדיוק כמו שלנו. וכשהוא על המגרש, הוא עומד בצורה שווה עם חבריו. לא יותר ולא פחות.

הקיץ האחרון נתן לנו שיעור טוב באיך ספורט יכול לאחד בינינו: השמחה הקולקטיבית, האמיתית, סביב ההישגים של לינוי אשרם, ארטיום דולגופיאט, וגם איאד שלבי שלא הפסיק להצליח בבריכה - הראו לנו שספורט מסוגל, במיטבו, לתת משהו שאפשר להתאחד סביבו, בתקופה שבה רוב האנשים לא מצליחים להסכים על כלום. בואו ניתן לספורט להמשיך להיות מעל הפוליטיקה, מעל המחלוקות, מעל הדברים הרעים שמבחוץ. בואו ניתן לכדורגל לנצח.

בוחר לשחק עם הכחול לבן (אלן שיבר)
בוחר לשחק עם הכחול לבן (אלן שיבר)